א. ראשית דבר

(1) Foreword

#1

הרב משה בן שבתאי רצון זצ"ל, נולד בשנת אלף תשע–מאות שלושים ושתיים, בקהיר אשר במצרים, בן לשבתאי ולבנה רצון ז"ל. למד בביה"ס אליאנס – כל ישראל חברים בקהיר. בביה"ס, למדו ערבית, צרפתית ומעט מאוד עברית. בזכות חריצותו ושקדנותו, הצליח להעשיר את ידיעתו בשפה העברית ע"י שימוש והשוואה בין ספרי תנ"ך בעברית ובערבית. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושש, הצטרף לתנועה הציונית "בני עקיבא", תנועה מחתרתית במצריים. בערבים ובלילות למדו וספגו חברי התנועה ציונות, יהדות וידיעת ארץ–ישראל. בשנת אלף תשע–מאות ארבעים ותשע, והוא בן שבע–עשרה, הפליג לצרפת, בדרכו לארץ ישראל אליה נכסף לאורך השנים. במאי אלף תשע–מאות וחמישים, הגיע ארצה על סיפון האוניה "נגבה" מטעם עליית הנוער, והצטרף להוריו שכבר הגיעו לארץ והתיישבו במושב מצליח, ע"ש הרב מצליח הכהן, אשר על יד רמלה. בבית–הכנסת במושב מצליח, התוודע עד מהרה לרעייתו לעתיד, עדנה בת יוסף שמש, תבל"א. בשנת אלף תשע–מאות חמישים וארבע נשא את עדנה לאישה ויחדיו עברו לקיבוץ מסדה, בעמק הירדן. לאחר תקופה קצרה ועם לידת בתם הבכורה, הצורך והכמיהה לדת, הובילו את בני הזוג במאי אלף תשע–מאות חמישים וחמש, לעזוב את הקיבוץ החילוני, ולעבור לגור במושב החקלאי הצעיר בית עזרא. במושב, מימש הרב משה יחד עם רעייתו עדנה, את החלום הציוני ואהבת האדמה. במשך השנים, הלך ונישא שמו כאיש תם, ישר וירא אלהים, הנלחם למען הצדק בכל מאודו. הרב משה, השתתף שנים רבות בניהול המושב, וייזכר לטובה בזכות ניהול מוצלח, אשר מנע כניסה של חברים רבים לחובות. הגם שבמושב בית עזרא, היו הוא ובני משפחתו היחידים מעדת בני מקרא לאורך שנים רבות, הקפיד לקיים אורח חיים דתי ככל הניתן, ולחנך את ילדיו לאהבת השם, לידיעת התורה וליושר לבב. ברבות השנים, התעמק הרב משה בתורה, קנה דעת, והתחזק בקיום מצוות הקב"ה. העשור האחרון לחייו, התאפיין בעלייה חזקה במדרגות עולם הרוחניות. הרב משה, בעזרת רעייתו עדנה ובנו חנן, השקיע ממיטב מרצו והונו בבניה והקמת בית–תפילה בחדר ייעודי בביתו במושב בית עזרא. בית–תפילה זה נבנה והוקם בשנת אלף תשע–מאות תשעים ושבע, ומשמש כבית כנסת על כל מאפייניו. בשנת אלף תשע מאות תשעים ושמונה, נחנך בית–התפילה בטקס חגיגי, במעמד חברי המושב, מאות בני קהילת היהודים הקראים ורבני העדה. במשך הזמן, נקבצו והצטרפו רבים מבני העדה, צעירים ומבוגרים, לציבור המשתתפים בתפילות שבת וחג בבית–התפילה. ציבור זה גילה את יראת השמיים אשר בליבו והתחזק באמונתו. בבניית בית התפילה, גולת הכותרת של חייו, מימש הרב משה, את חלומו להתעמקות במצוות הדת והתקרבות לבורא עולם. אף על פי כן, תמיד נהג לומר לציבור המתפללים, שאין די בתפילה בלבד, אלא שחייבים כולם בלימוד וקיום תורה ומצוות. בהיותו בן למעלה משישים שנה, החל הרב משה, שכאמור ניחן בחריצות, שקדנות וסקרנות, ללמוד את רזי המחשב, בסיוע ילדיו, נכדיו ומכריו. את המיומנות החדשה שרכש, רתם לכתיבת מאמרים ודרשות אותם נשא מידי שבת בבית–התפילה. בשנת אלפיים וארבע, חלה הרב משה במחלה קשה. בד' כסלו בשנת תשס"ה, הוענק לו תואר ‹רב של כבוד' ע"י הרב הראשי לעדת בני–מקרא, הרב אליהו בן יצחק מרזוק יבל"א ורבני העדה, כהוקרה על פועלו הרב בקרב העדה. בז' בכסלו, הכריעה אותו המחלה, ובח' בכסלו שנת תשס"ה, במעמד עם רב, נטמן הרב משה, בהתאם לצוואתו, בבית–העלמין במושב מצליח, סמוך לקבר אביו. מאז לכתו מאיתנו, מתקיימים מדי מספר שבועות, בביתו במושב בית–עזרא, שיעורי לימוד תורה לזכרו, הניתנים ע"י רבני–העדה, בהשתתפות בני–העדה מכל רחבי הארץ.

The late Rabbi Emeritus Moshe b. Shabbetai Ratzon was born in 1932 in the Egyptian city of Cairo. A son of Shabbetai and Levana Ratzon (OBM), he attended the Alliance Israélite Universelle School of Cairo. While at school, he learned Arabic, French and a smattering of Hebrew. Owing to his hard work and dedication, he managed to enrich his knowledge of the Hebrew language by comparatively studying the books of the Tanakh in Hebrew and Arabic. In 1946, he joined the Bnei Akiva Zionist movement, which was then an underground movement in Egypt. During evenings and by night, the members studied and absorbed Zionism, Judaism, and knowledge of the land of Israel. In 1949, at age seventeen, he sailed for France in order to make his way to Israel, the land which he had longed after for many years. In May of 1950, he arrived in Israel aboard the SS Negba (a ship commissioned by Youth Aliyah) and reunited with his parents, who already had come to Israel and settled in Moshav Matzliaḥ (named for Rabbi [Sahl b.] Matzliaḥ Ha-kohen), near Ramla. At the Moshav Matzliaḥ Synagogue, he soon became acquainted with his future spouse, ‘Edna b. Yosef Shammash (may she be blessed with a long life). In 1954, he married his wife ‘Edna and moved with her to Kibbutz Massada in the Jordan Valley. Soon, with the birth of their first daughter, both necessity and a longing for piety led the couple to leave the secularist kibbutz in May 1955 and move to the nascent Moshav (“settlement”) of Beit ‘Ezra. On the Moshav, Rabbi Moshe – along with his wife, ‘Edna – fulfilled the Zionist dream of loving the land. Over the years, he went on to build a reputation as an honest and God-fearing man of integrity, fighting for justice with all his might. Rabbi Moshe participated for many years in leading the Moshav, and he will be remembered well for his successful management, which prevented the many members from falling into debt. Although he and his family were the only ones from the Karaite community in Moshav Beit ‘Ezra for many years, he was careful to maintain a religious lifestyle as much as possible and to educate their children in the love of God, the knowledge of the Torah, and in having an honest heart. Over the years, Rabbi Moshe delved deeply in the Torah, amassed knowledge, and strengthened himself in the observance of God’s commandments. His final decade was characterized by a strong ascent in his level of spirituality. Rabbi Moshe, with his wife ‘Edna and son Ḥanan, spent the best of his energy and fortune in construction and renovation of a prayer room at his home in Moshav Beit ‘Ezra. A house of prayer was built and established in 1997 and today is used as a general-purpose synagogue. In 1998, he ceremoniously inaugurated a house of prayer, attended by members of the Moshav, hundreds of Karaite Jews and rabbis from the movement. Over time, others from the community gathered together, young and old, to publicly participate in Shabbat services and holy day prayers. This congregation discovered that their heartfelt reverence for God was strengthened by their faithfulness. With the construction of the house of prayer, his life’s crowning achievement, Rav Moshe was able to fulfill his dream of delving into religious precepts and getting close to the Creator. Nevertheless, he always used to tell the congregation of worshipers: “It is not enough just to say prayers: rather, everyone must study and uphold the Torah and its commandments.” When he was over sixty years old, Rabbi Moshe started learning to use the computer with the help of his children, grandchildren and friends; as noted, he was gifted with diligence, perseverance and curiosity. He harnessed his newly acquired skills in order to write essays and sermons delivered every Shabbat in the house of prayer. In 2004, Rabbi Moshe fell into serious illness. On the fourth day of the ninth month (Kislev) 5765 A.M., he was awarded the title of “Rabbi Emeritus” by the Chief Rabbi of the Karaites (Bené Miqra), Rabbi Eliyahu b. Yiṣḥaq Marzuq (may he be blessed with a long life), along with the rabbis of the community, in recognition of his great work in the community. On the seventh of Kislev, he succumbed to the disease, and on the eighth of Kislev 5765, with many in attendance, Rabbi Moshe was buried in accordance with his will in the Moshav Matzliaḥ cemetery, near the grave of his father. Since he left us, every few weeks at his home in Beit ‘Ezra, memorial Torah study classes take place that are provided by the rabbis of the congregation and attended by members of the [Karaite] community from all over the country.

ספר מאמרים זה, מוקדש לזכר טוב לאבינו מורנו ורבנו,

This anthology of essays is dedicated to the good memories of our father, teacher, and master

הרב משה בן שבתאי רצון זצ"ל

RABBI MOSHE BEN SHABBETAI RATZON
(may his righteous memory be a blessing)

ולאימנו, עדנה תבל"א, אשר עמדה לצידו לאורך כל שנותיו.

and to our mother, ‘EDNA – who stood by his side through the years – may she be blessed with a long life.

אנו בני המשפחה, אשתו, בניו, בנותיו וצאצאיו, מאוחדים בתפילה לבורא עולם, שיקיים עלינו במהרה את אשר לו נכסף אבינו, מקרא שכתוב: כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת–בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַֽחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה נָתַ֤תִּי אֶת–תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל–לִבָּ֖ם אֶכְתְּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ–לִ֥י לְעָֽם: וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת–רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת–אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת–יְהוָ֑ה כִּֽי–כוּלָּם֩ יֵֽדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְּטַנָּ֤ם וְעַד–גְּדוֹלָם֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר–עֽוֹד: (ירמיהו לא, לב–לג).

We family members – his wife, sons, daughters, and descendants – are united in prayer to the Creator of the Universe that He would soon establish for us what our father sought after, as written in the Scriptures: But this is the covenant that I will make with the house of Israel after those days, saith Y·H·W·H, I will put My Torah in their inward parts, and in their heart will I write it; and I will be their God, and they shall be My people; and they shall teach no more every man his neighbour, and every man his brother, saying: ‘Know Y·H·W·H’; for they shall all know Me, from the least of them unto the greatest of them, saith Y·H·W·H; for I will forgive their iniquity, and their sin will I remember no more (Jeremiah 31:32–33).

ת.נ.צ.ב.ה

May his soul be bound up in the bond of eternal life.

ב. אש זרה

(2) Strange Fire

#2

ההיסטוריונים היהודים, אשר כתבו את דברי ימי עם ישראל בימי הביניים ובעת החדשה, רובם ככולם, הסתירו בכתביהם, את אמיתת דרכה של היהדות הקראית. זאת על ידי הצגת הקראות כפורצת גדר, כופרת בעיקר, וכסוטה מן המהלך ה"נורמאלי" של התפתחות היהדות מדור לדור.

Most, if not all, medieval and modern Jewish historians – those who have been chroniclers for the nation of Israel – have obscured the truth about the path of Karaite Judaism. They have done so by portraying Karaite Judaism as being on the fringe, heretical, or as deviant from the “normal” course of Judaism’s development from generation to generation.

בנֹקטם קו עוין זה, הם ישרו קו עם המנהיגות הדתית הרבנית בכל הדורות, מאז הפילוג במאה השמינית, ועד ימינו אלה. ואילו, המנהיגות הדתית, משכילי העם, תחת אשר היה להם ללכת כעמוד אש לפני העם ולהאיר להם את הדרך, בחרו להוקיע ולנדות, להחרים, לפסול ולהשמיץ בדברי בלע ושנאה המבוססים על דברי שקר וכזב. ולא אמרו הרי אחים אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב. שותפים שווים באמונה באל אחד, בשליחות משה עבדו ובאמיתת תורתו הכתובה. שותפים באמונה בנצח עם ישראל, גאולת עם ישראל, והבטחת השי"ת לעמו ישראל על ארץ ישראל כולה.

By drawing this line in the sand, they toe the line of the rabbinic religious establishment of each generation from the eighth-century schism down to our very day. While the religious leadership – the educators of the nation – have had it in their power to go before the people as a pillar of fire that lights up the way, they have instead chosen to denounce us, excommunicate us, ban us and invalidate us: to slander us with hate speech based on falsehoods and lies. They never say that ultimately, we are brothers: the children of Abraham, Isaac, and Jacob. That we equally share a faith in one God, in the mission of His servant Moses, and in the truth of His Written Torah. That we share a faith in the endurance of the people of Israel, in the redemption of Israel, and in God’s promise to His people, Israel, regarding the entire land of Israel.

על פי תודעתם הכרתם ודרכם של היהודים הקראים, אין שום חילוקי דעות בינם לבין בעלי הקבלה באשר לשלוש–עשרה עיקרי האמונה, בדבר השארות הנפש, תחיית המתים, וביאת המשיח. האמונה בגאולת ישראל, הכיסופים והתשוקה לקרב את הגאולה, הם נשמת אפה של היהדות הקראית בכל הדורות.

According to their own acknowledgments and way of life, Karaite Jews have no differences of opinion between themselves and the Rabbanites with regard to the Thirteen Principles of Faith relating to the immortality of the soul, the resurrection of the dead, and the coming of a Messiah. Faith in the redemption of Israel, and the yearning desire to usher in the redemption, are the soul breathed into the nostrils of Karaite Judaism in every generation.

עיקרה של המחלוקת בין היהודים הקראים, בני–מקרא, לבין היהודים הרבנים, בראש ובראשונה, הוא הביאור והפירוש האמיתי של דיני התורה ללא התחכמויות, ושמירת דינים אלה ברוח הכתוב, בלי להוסיף ובלי לגרוע ממצוות התורה. זאת כמתחייב מאחת מתרי"ג מצוות התורה, האוסרת עלינו להוסיף או לגרוע במצוות הקב"ה, ככתוב: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל–הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת–מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: (דברים ד, ב). בעוד המתנגדים לבני–מקרא, טענו שהם חותרים תחת אושיות היהדות, הרי היהודים הקראים עצמם, האמינו אמונה שלמה שנהפוך הוא. ברי היה להם שהיהדות הרבנית שהיא הזרם המרכזי השליט ביהדות, סרה ממקור–ישראל ומתורת משה הכתובה, ויש בה מידה מחוקה של יראת שמיים.

The essence of the disagreement between Karaite Jews and rabbinic Jews primarily concerns the true explanation and interpretation of the laws of the Torah, one without irrational arguments, without the observance of rules that contravene the spirit of Scripture, and without adding to or removing commandments from the Torah. This is what is required by one of the 613 commandments of the Torah, which forbids us from adding to or subtracting from the commandments of the Holy One, Blessed be He. As it is written: Ye shall not add unto the word which I command you, neither shall ye diminish from it, that ye may keep the commandments of Y·H·W·H your God which I command you (Deuteronomy 4:2). Furthermore, those who are in opposition to Karaites often allege that they undermine the foundations of Judaism, yet Karaite Jews themselves sincerely believe that the reverse is the case. To them, it is obvious that it is rabbinic Judaism – the sect which dominates the mainstream of Judaism – which has departed from Israel’s roots and from the Written Torah of Moses; that it has within it a diminished sense of reverence for God.

כוונתו של רבי ענן בן דוד, זצ"ל, בהבדלות מהזרם המרכזי – בעלי הקבלה, מפציעה ועולה מעמקי נשמתו, לבושה כותונת אור, בקנאתו לקב"ה ולתורתו התמימה. לנגד עיניו, לא הייתה אלא תכלית אחת בלבד – להעמיד מקרב האומה כיתה של בחירים, יראי–ה' באמת, החיים בקדושה ובטהרה, כדי לקרב את גאולת עם ישראל. כל הסיפורים על רדיפת כבוד מצדו של רבי ענן בן דוד, אשר הגאונים גרמו לו עוול במינוי אחיו חנניה הצעיר ממנו בשנים ובתורה, תחתיו כראש גולה, אין להם כל אחיזה של אמת. הרי אדם חכם כמוהו ידע לאל נכון, שכל עוד הינו מתנגד לפרשנות התלמודית, אין לו כל סיכוי להתמנות לראש גולה. עובדת דבקותו בהתנגדות לתלמוד, מעידה יותר מכל, על כך שהוא ויתר ביודעין ומרצון על המשרה הנעלה והנכספת, ודבק בדרך שנראתה לו כנכונה ואמיתית.

Rabbi ‘Anan b. David (OBM), in separating from the rabbinic mainstream, had a purpose for doing so that sprang from the depths of his enlightened soul, driven by his zeal for the Holy One, Blessed be He, and His perfect Torah. He set his sights on the singular goal of raising up a select class of those who truly revere God, and live holy and pure lives, in order to usher in the redemption of the nation of Israel. All the stories about Rabbi ‘Anan b. David’s glory-seeking – such as how the Ge’onim (lit. “Chancellors,” the leadership of the rabbinic establishment) accused him of corruption during the appointment of his brother Ḥananyah as the Chief [Rabbi] of the Exile, who was his junior both in years and in Torah – have no basis in fact. Look, a wise man like him knew for certain that as long as he opposed Talmudic explanations, he had no chance of becoming appointed as the Exilarch. One proof of his devotion in opposing the Talmud bears witness more than any other: that he knowingly and willingly passed on the loftiest and most sought-after of positions and [instead] stuck to the path which, to him, seemed to be right and true.

עוד לפני הופעתו של רבי ענן בן דוד, התקיימו בבבל תנועות אופוזיציה לתלמוד, לרבנים ולגאונים, אשר הטילו את חיתתם על המוני ישראל והכבידו את עול המסים. כשהיה ראש הגולה נוסע אל הכליף, היה יושב במרכבה מפוארת רתומה לשני זוגות סוסים, מוקף פמליה של כחמישה–עשר עד עשרים איש, ועבד רץ לפניו. לפקידי הכליף שהיו מברכים אותו בבואו להיכל הכליף, היה ראש הגולה מחלק זהובים.

Even before ‘Anan b. David arrived on the scene, opposition movements were being founded in Babylonia against the Talmud, the Rabbis, and the Ge’onim: those who intimidated the Israelite masses, while weighing them down with a yoke of taxes. When an Exilarch traveled to the Caliph, he would sit on a luxurious chariot drawn by two pairs of horses, surrounded by an entourage of fifteen to twenty men, plus a slave who would run ahead of him. When he arrived at the Caliph’s palace, the Exilarch would even hand out gold coins to the Caliph’s officials who came to greet him!

חלקים גדולים בעם לא רצו לקבל את הִתְהַווּתָה של תורה שנייה, שהלכה תפחה והתרחקה מתורת משה הכתובה, אשר קיבל אותה בסיני. בישיבות סורא ופומפדיתא, תלמידי חכמים, אשר העזו לחלוק על דברי הגאונים שכונו "עמודי העולם", הותקפו ע"י הגאונים, וכונו בפיהם – 'שועלים קטנים'. כנגד תלמידים חכמים, אשר הקשו על הגאונים בשאלות כגון: מנין לך דבר זה וזה? (נוגעות לדינים שפסקו הגאונים, בניגוד לתורה שבכתב), היה טוען הגאון שחכמת הגאונים ודרכי פלפולם הלכה היא למשה מסיני, ועל כן, אינם צריכים להביא ראיה על כל דבר מדבריהם. את דבריהם היו מסיימים הגאונים במשפט: וכל החולק על דבר אחד מדברי–הגאונים, הוא בבחינת חולק על השי"ת ועל תורתו.

Large portions of the people did not want to accept the existence of a second Torah, whose law (halakha) would bloat and become estranged from the Written Torah of Moses, which He received at Sinai. At the Academies (Yeshivot) of Sura and Pumbedita, wise students who dared to dispute the Ge’onim’s sayings – which were thought to be the axis of the world – were personally attacked by the Ge’onim, and dismissed as “little foxes.” In response to rabbinical students who challenged a Ga’on with questions like, “Where did you get this or that statement from?” (regarding rulings enacted by the Ge’onim that contradicted the Written Torah), the Ga’on would claim that the wisdom of Ge’onim and all their hairsplitting were from a law that Moses [received] from Sinai (halakha lemoshe misinai), and therefore, they have no requirement to provide evidence for anything they have said. The Ge’onim concluded their words with a judicial sentence: anyone who disagrees with a single word of the saying of the Ge’onim, it is just as if he has disagreed with God Himself and with His Torah.

המוני ישראל בבבל ובפרס, כרעו בימי שלטונם של ראשי הגולה והגאונים, תחת עול כפול: לחץ ושיעבוד בידי הממשלה המוסלמית מחד, וניצול מצד המנהיגות הדתית והאריסטוקרטית, בני–עמם, מאידך.

During the times when the Exilarchs and the Ge’onim were in power, the Israelite masses in Babylonia and Persia were brought to their knees under a double burden. On the one hand, there was oppression and subjugation by the Muslim empire. On the other hand, there was exploitation by the aristocratic religious establishment – their own people!

על קרקע זו, צמחו מאבקיהם של המוני בית ישראל לשחרור לאומי וסוציאלי, ועליה גדלו התנועות המשיחיות. וכן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, צמחה התנועה הדתית של היהודים "בני–מקרא", אשר שמה על דגלה את הסיסמא – בואו ונשובה לצור מחצבתנו, לצור ישראל ולתורתו התמימה, הכתובה, האמיתית והיחידה. בל נערב בתורתנו הקדושה דינים ומצוות משל עמים אחרים, ובל נקריב בבית מקדשנו אֵ֣שׁ זָרָ֔ה, אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אותנו השי"ת. רבנו ענן בן דוד, האמין ודגל בסיסמא: "חפישו באורייתא שפיר". חפשו בתורה היטב – ומצאו את פירושה האמיתי, ותשובה לכל שאלותיכם.

Upon that soil, the fight by the masses of the House of Israel for national and social liberation flourished, and upon it grew various messianic movements. So, too, despite countless differences with [the messianic movements], flourished a Jewish religious movement. The Karaites proclaimed a message like this: let’s return to the Rock from Whom we were carved – the Rock of Israel – and to His one, true, written and perfect Torah. Let’s not mix other peoples’ rules with our Holy Torah, and let’s not offer in our Temple a strange fire, which God has not commanded us. Our Rabbi, ‘Anan b. David, believed in this [message] and advocated for it by his slogan: search the Torah well. You must examine the Torah thoroughly, discover its authentic meaning, and the answers to all of your own questions.

נדב ואביהוא, בני אהרון הכהן הגדול, לקחו איש מחתתו, שמו עליהן קטורת ונתנו בהן אש. הקריבו לפני השי"ת, אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם. וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י השי"ת, וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ (ויקרא י, א–ב). ועל כן דעתי, כי כל המצוות שאינן מאורייתא, (אינן מהמקרא) – הן בבחינת אֵ֣שׁ זָרָ֔ה.

Nadab and Abihu, the sons of Aaron the High Priest (Kohen Gadol), each took a pan, put incense on them, and set them on fire. They offered before the One Whose Name is Blessed a strange fire: one which He did not command them [to bring]. Then fire went out before the One Whose Name is Blessed, and consumed them; and they died (Leviticus 10:1–2). Based on this, I have arrived at an understanding that all commandments not derived from the Torah – or the Scriptures (Miqra) – are a form of strange fire.

משה רע"ה אומר לעם ישראל (בפרשת כי תבוא): וְלֹא–נָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (דברים כט, ג). האפשר שיבוא יהודי ויאמר: כשם שהקב"ה לא נתן לזה יופי, ולאחר לא נתן ראייה או שמיעה טובה, לי לא נתן השי"ת לב להבין – 'במה אני אשם'? טענה שכזו אינה נכונה. הקב"ה נותן לב להבין, עיניים לראות ואוזניים לשמוע, וכל שכן עוזר–למי שהכין את לבבו להבין ולשמוע. שמואל הנביא מעיד בעם ישראל המשווע לתשועה ולהצלה מיד הפלשתים, להכין את לבבו, ולעבוד את הקב"ה לבדו, ככתוב: וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל–כָּל–בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם–בְּכָל–לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל–יְהֹוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת–אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּֽוֹכְכֶ֖ם וְהָֽעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל–יְהֹוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים: (שמואל א ז, ג). וכן, ככתוב במשכיל לאסף: וְלֹ֤א יִֽהְי֨וּ ׀ כַּֽאֲבוֹתָ֗ם דּוֹר֮ סוֹרֵ֪ר וּמֹ֫רֶ֥ה דּ֭וֹר לֹֽא–הֵכִ֣ין לִבּ֑וֹ וְלֹֽא–נֶאֶמְנָ֖ה אֶת–אֵ֣ל רוּחֽוֹ: (תהלים עח, ח).

Our Rabbi Moses, may he rest in peace, says to the nation of Israel in the Torah portion Ki Tavo’ (When You Enter): Y·H·W·H hath not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear, unto this day (Deuteronomy 29:3). Is it possible for a Jew to come along and say, “Just as the Holy One, Blessed be He, didn’t give this person beauty, or that person sight or good hearing, he hasn’t given me the heart to understand: so how could I be guilty?” Such a claim is incorrect. The Holy One, Blessed be He, does indeed give an understanding heart, seeing eyes, and hearing ears – and any other form of help – to anyone who has prepared his own heart to understand and hear. Samuel the prophet admonished the people of Israel – who were crying out for salvation and deliverance from the hand of the Philistines – to prepare their hearts to exclusively serve the Holy One, Blessed be He, as it is written: And Samuel spoke unto all the house of Israel, saying: ‘If ye do return unto Y·H·W·H with all your heart, then put away the foreign gods and the Ashtaroth from among you, and direct your hearts unto Y·H·W·H, and serve Him only; then He will deliver you out of the hand of the Philistines’ (I Samuel 7:3). And indeed, as it is written in the Maskil of Asaph: And [that they] might not be as their fathers, A stubborn and rebellious generation; A generation that set not their heart aright, And whose spirit was not steadfast with God (Psalms 78:8).

תורתנו הקדושה, מבטיחה לנו הבטחה אלוהית כי הגאולה בא תבוא, זאת כאשר: כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל–יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל–לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל–נַפְשֶֽׁךָ: (דברים ל, י).

Our Holy Torah assures us with a Divine promise that the redemption really will come: that is, if thou shalt hearken to the voice of Y·H·W·H thy God, to keep His commandments and His statutes which are written in this scroll of the Torah; if thou turn unto Y·H·W·H thy God with all thy heart, and with all thy soul (Deuteronomy 30:10).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם, אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

ג. מצוות אנשים מלומדה

(3) A Commandment of Men, Learned by Rote

#3

וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר–יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל–יוֹדֵ֥עַ סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא–זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא: וְנִתַּ֣ן הַסֵּ֗פֶר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹא–יָדַ֥ע סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא–זֶ֑ה וְאָמַ֕ר לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר: וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה: לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת–הָעָם–הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר: (ישעיה כט, יא–יד).

And the vision of all this is become unto you as the words of a writing that is sealed, which men deliver to one that is learned, saying: ‘Read this, I pray thee’; and he saith: ‘I cannot, for it is sealed’; and the writing is delivered to him that is not learned, saying: ‘Read this, I pray thee’; and he saith: ‘I am not learned.’ And Y·H·W·H said: Forasmuch as this people draw near, And with their mouth and with their lips do honour Me, But have removed their heart far from Me, And their fear of Me is a commandment of men learned by rote; Therefore, behold, I will again do a marvelous work among this people, Even a marvelous work and a wonder; And the wisdom of their wise men shall perish, And the prudence of their prudent men shall be hid (Isaiah 29:11–14).

הלכה עוקרת את המקרא – הייתכן כדבר הזה? חלילה! ההפך הוא בהחלט הנכון. המקרא הוא אשר עוקר את ההלכה, המסלפת לעיתים את האמת המקראית. על דבריו של הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא) שההלכה עוקרת את המקרא:

[Rabbinic] halakha displaces the Scriptures [halakha ‘oqeret et ha-miqra]. Could this possibly be? Heaven forbid! In fact, precisely the opposite is true: that it is Scripture which displaces [rabbinic] halakha – which at times contradicts the truth of Scripture. [Yet,] based on the words of the Ga’on, Rabbi Eliyahu of Vilna (the GR”A), [rabbinic] halakha does displace the Scriptures.

אמירה זו נוקבת, וכל שכן כופרת בעליונות השי"ת ותורתו התמימה, ובאפסות האדם (כל אדם באשר הוא) – מול בורא–העולם הכל יכול, יוצר הכל יש מאין. חכמי הרבנים טוענים, שאין השכל האנושי מסוגל להבין את התורה שבכתב, בשל אלוהותם של מצוותיה. לעומתה, התושב"ע פוסקת על פי השכל וההבנה האנושיים, ולכן הם יכולים לחיות על פיה. ואילו אנו, יודעים כי – תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְהֹוָ֥ה נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי: פִּקּ֘וּדֵ֤י יְהֹוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי–לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם: יִרְאַ֤ת יְהֹוָ֨ה ׀ טְהוֹרָה֮ עוֹמֶ֑דֶת לָ֫עַ֥ד מִֽשְׁפְּטֵי–יְהֹוָ֥ה אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו: (תהלים יט ח–י).

What a cutting remark, one which denies both the supremacy of the One Whose Name is Blessed as well as [the supremacy] of His perfect Torah. This also denies that Man is nothing when compared to the omnipotent Creator of the Universe, Who designed everything out of nothing. Rabbinic scholars allege that the human intellect is incapable of understanding the Written Torah, due to the sanctity of its commandments. In contrast, [they claim], the Oral Torah is decided upon using reason and understanding, and therefore they are able to live by it. And yet, we know that: The Torah of Y·H·W·H is perfect, restoring the soul; The testimony of Y·H·W·H is sure, making wise the simple. The precepts of Y·H·W·H are right, rejoicing the heart; The commandment of Y·H·W·H is pure, enlightening the eyes. The fear of Y·H·W·H is clean, enduring forever; The ordinances of Y·H·W·H are true, they are righteous altogether (Psalms 19:8–10).

הגר"א מוסיף ומסביר, שאין התורה שבע"פ מתיימרת לפרש את המקרא, אלה שיש לה להלכה, סמכות מכוח עצמה, והיא–היא המחייבת אותנו (אותם). לתושב"ע סמכות לקבוע ולפסוק דברים שאינם משתמעים מן הכתובים, ואף עומדים בניגוד גמור לתורת השי"ת. מאז שעוצבה והתגבשה התושב"ע בדורות שלאחר כתיבת המשנה, והוחל לכתוב את התלמוד במאה הרביעית, עמדו אנשים מהעם על כך שההלכה אינה תואמת במידה רבה את הכתוב במקרא, ואף נוגדת לו במקרים רבים. אנשים אלו אשר התנגדו לתלמוד ולכל הלכה שנוגדת ו/או מוסיפה ו/או גורעת מן הכתוב במקרא נקראו קראים, והם קראו לעצמם: בני–מקרא.

The GR”A went on to explain that the Oral Torah does not pretend to [merely] comment upon the Scriptures; rather, it derives halakhic (legal) authority from its own power, and so we – rather, they – are obligated to follow it. The Oral Torah has the authority to define and legislate things that are not even heard of in the Scriptures; even things that stand in diametric opposition to the Torah of the One Whose Name is Blessed. The Oral Torah took shape and crystallized in the generations following the recording of the Mishna, as the Talmud was being compiled in the fourth century CE. Ever since then, men rose up from among the people on this [basis]: that [rabbinic] halakha is to a great extent incompatible with what is written in the Scriptures, and even contradicts it in many cases. These men who opposed the Talmud – and any halakha that contradicts, adds to, or subtracts from what is written in the Scriptures – were called “Karaites” (qara’im), and they called themselves Bené Miqra (Scripturalists; literally, “Children of Scripture”).

אמונת בני–מקרא הייתה ונשארה: אין לאיש רשות, כי אם להבין את מצוות התורה וחוקיה, ולפרשם ברוח הכתוב לפי הפשט, בלי להוסיף ו/או לגרוע. אין סמכות בידי לומדי התורה הרבנים ומורי–הדור לחדש וליצור הלכות, אשר אינן הסבר ישיר של הכתוב במקרא. אף על פי כן, הגר"א, לפניו ואחריו, כל הזרם המרכזי השליט ביהדות (היהדות הרבנית), סוברים וטוענים כי ההלכה עוקרת את המקרא. כי מה לשכל האנושי להבין בתורת משה רבנו הכתובה? אבל התורה שבע"פ משלנו היא (תוצרת עצמית). על כך אמר הנביא ירמיה: יְהֹוָ֞ה עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי–אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ–שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין–בָּ֥ם מוֹעִֽיל: הֲיַעֲשֶׂה–לּ֥וֹ אָדָ֖ם אֱלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה לֹ֥א אֱלֹהִֽים: לָכֵן֙ הִנְנִ֣י מֽוֹדִיעָ֔ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֔את אוֹדִיעֵ֥ם אֶת–יָדִ֖י וְאֶת–גְּבוּרָתִ֑י וְיָדְע֖וּ כִּֽי–שְׁמִ֥י יְהֹוָֽה: (ירמיה טז, יט–כא).

The Karaites’ belief was, and remains, this: that a person only has permission to understand the commandments and laws of the Torah in context and to interpret [them] in the spirit of Scripture, without any additions or subtractions. There is no authority in the hands of rabbinic Torah scholars and the generation’s [greatest] teachers to innovate and create halakhot which are not a straightforward explanation of what is written in the Scriptures. Nevertheless, before the GR”A and after him, the general mainstream that dominates Judaism (rabbinic Judaism) assumes and alleges that “halakha displaces the Scriptures.” “After all,” [they say,] “how could human reasoning understand the Written Torah of our Rabbi Moses? Only the Oral Torah belongs to us (it’s formed independently).” Therefore, the Prophet Jeremiah said: Oh Y·H·W·H, my strength, and my stronghold, And my refuge, in the day of affliction, Unto Thee shall the nations come From the ends of the earth, and shall say: ‘Our fathers have inherited nought but lies, vanity and things wherein there is no profit.’ Shall a man make unto himself gods, And they are no gods? Therefore, behold, I will cause them to know, This once will I cause them to know My hand and My might; And they shall know that My name is Y·H·W·H (Jeremiah 16:19–21).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

ד. תורת השם

(4) The Law of the Lord

#4

הִנֵּ֣ה ׀ יָמִ֣ים בָּאִ֗ים נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה וְהִשְׁלַחְתִּ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ לֹֽא–רָעָ֤ב לַלֶּ֙חֶם֙ וְלֹֽא–צָמָ֣א לַמַּ֔יִם כִּ֣י אִם–לִשְׁמֹ֔עַ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י יְהֹוָֽה: וְנָעוּ֙ מִיָּ֣ם עַד–יָ֔ם וּמִצָּפ֖וֹן וְעַד–מִזְרָ֑ח יְשׁ֥וֹטְט֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת–דְּבַר–יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִמְצָֽאוּ: בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא תִּ֠֠תְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹ֧ת הַיָּפ֛וֹת וְהַבַּֽחוּרִ֖ים בַּצָּמָֽא: (עמוס ח, יא–יג).

Behold, the days come, saith the Lord Y·H·W·H, that I will send a famine in the land, not a famine of bread, nor a thirst for water, but of hearing the words of Y·H·W·H. And they shall wander from sea to sea, and from the north even to the east; they shall run to and fro to seek the word of Y·H·W·H, and shall not find it. In that day shall the fair virgins and the young men faint for thirst (Amos 8:11–13).

בְּאֵ֣ין חָ֭זוֹן יִפָּ֣רַֽע עָ֑ם וְשֹׁמֵ֖ר תּוֹרָ֣ה אַשְׁרֵֽהוּ: (משלי כט, יח).

Where there is no vision, the people cast off restraint; but he that keepeth the Torah, happy is he (Proverbs 29:18).

מִתְהַלֵּ֣ךְ בְּתֻמּ֣וֹ צַדִּ֑יק אַשְׁרֵ֖י בָנָ֣יו אַחֲרָֽיו: (משלי כ, ז).

He that walketh in his integrity as a just man, happy are his children after him (Proverbs 20:7).

תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הֹוָה עִקְּשֵׁי–לֵ֑ב וּ֝רְצוֹנ֗וֹ תְּמִ֣ימֵי דָֽרֶךְ: (משלי יא, כ).

They that are perverse in heart are an abomination to Y·H·W·H; but such as are upright in their way are His delight (Proverbs 11:20).

מַשְׂכִּ֣יל עַל–דָּ֭בָר יִמְצָא–ט֑וֹב וּבוֹטֵ֖חַ בַּיהֹוָ֣ה אַשְׁרָֽיו: (משלי טז, כ).

He that giveth heed unto the word shall find good; and whoso trusteth in Y·H·W·H, happy is he (Proverbs 16:20).

עוּשׁוּ אֵלָיו מְבַקְשֵׁי כָּל צֹרֶךְ: עִבְדוּהוּ בְּיִרְאָה כִּי לוֹ תִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ: אֶחֱזוּ דַּרְכֵי תָם אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעַ בְּיָרֵךְ: אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָּרֶךְ: (משלי קיט, א).

Run to him, all who have any need. Worship Him in awe, because it is to Him that every knee should bow. Hold on to the ways of perfection, as [Abraham] did when he took his oath. Happy are those whose path is perfect (Proverbs 119:1).

הקב"ה מעיד ואומר כי יגיעו יָמִ֣ים, נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה, והוא ישלח רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ, לֹֽא–רָעָ֤ב לַלֶּ֙חֶם֙ וְלֹֽא–צָמָ֣א לַמַּ֔יִם, כִּ֣י אִם–לִשְׁמֹ֔עַ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י הקב"ה – התורה שבכתב, היא תורת האמת. הכי ייתכן שיהא רעב לתורת האמת? הרי בכל בית בישראל יש לפחות ספר תורה אחד! מדוע אם כן, יהא רעב לדבר הקב"ה? ללמדך, שבבתי הספר ובישיבות, וכן בדרשות בבתי–הכנסת, מתייחסים אחינו בעלי הקבלה אך ורק לתורה שבע"פ, בכל אשר קשור למצוות התורה. לדברי בעלי הקבלה: הקב"ה הוריד את התורה מן השמיים, להיותה מקוימת בדרכים אנושיות, וכי מה לשכל האנושי להבין בתורת השם? אולם, התושב"ע משלנו היא (תוצרת עצמית). הוסיפו ואמרו – 'הלכה עוקרת את המקרא' כדברי הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנה). זוהי כפירה בבורא עולם ית"ש ובחכמתו האין סופית, זהו ערעור על דברי השי"ת. ילד קטן יכול לתקן טעות של אביו, סטודנט עשוי לתקן טעות של מרצה בכיר באוניברסיטה, אבל לא יתכן שבני אדם בשר ודם, יתקנו את מצוות הקב"ה ויתאימו אותן עפ"י שכלם הדל. והלא הכתובים מעידים בנו:

The Holy One, Blessed be He, bears witness and says that the day will arrive, as the Lord Y·H·W·H declared, when He will send a famine in the land: not a famine of bread, nor a thirst for water, but of hearing the words of the Holy One, Blessed be He – the Written Torah: the actual Torah. Could it possibly be that there would be a hunger for the actual Torah? After all, every Israeli household has at least one copy of the Torah, and since that’s the case, why would there be a hunger for the word of the One Whose Name is Blessed? Notice that at schools, in the academies (yeshivot), and even in synagogue sermons, our rabbinic brothers exclusively make reference to the Oral Torah for anything connected to the Torah’s commandments. In the words of the Rabbanites: “The One Whose Name is Blessed brought down the Torah from heaven for it to be practiced in a [more] human way, for how could the human mind comprehend the Lord’s Torah? The Oral Torah, however, belongs to us (it was formed independently).” They have gone on to say that “[rabbinic] halakha displaces the Scriptures,” as the GR”A (Ga’on Rabbi Eliyahu meVilna) stated. That is a denial of the Creator of the Universe, blessed be His Name, and [a denial] of His eternal wisdom; that is an act of undermining the words of the One Whose Name is Blessed. A little boy might be able to fix a mistake by his father, and a student is ready to correct the error of a senior lecturer at a university, but it is untenable that humans made of flesh and blood should “fix” the commandments of the Holy One, Blessed be He, and adjust them to fit their shallow minds. Even the Scriptures admonish us:

תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ

עֵד֥וּת יְהֹוָ֥ה נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי:

פִּקּ֘וּדֵ֤י יְהֹוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי– לֵ֑ב

מִצְוַ֥ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם:

יִרְאַ֤ת יְהֹוָ֨ה ׀ טְהוֹרָה֮ עוֹמֶ֑דֶת לָ֫עַ֥ד

מִֽשְׁפְּטֵי– יְהֹוָ֥ה אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו:

(תהלים יט ח–י).

The Torah of Y·H·W·H is perfect:
restoring the soul.

The testimony of Y·H·W·H is sure:
making wise the simple.

The precepts of Y·H·W·H are right:
rejoicing the heart.

The commandment of Y·H·W·H is pure:
enlightening the eyes.

The fear of Y·H·W·H is clean:
enduring for ever.

The ordinances of Y·H·W·H are true,
they are righteous altogether.

(Psalms 19:8–10).

אֶ֨כְתָּב–ל֔וֹ רֻבֵּ֖י תּוֹרָתִ֑י כְּמוֹ–זָ֖ר נֶחְשָֽׁבוּ: (הושע ח, יב). דבריו של הנביא הושע בן בארי, הם תוכחה קשה לישראל, ופירושם: הקב"ה כתב לעם ישראל, ע"י משה רע"ה, את התורה שבכתב. הביטוי רֻבֵּ֖י תּוֹרָתִ֑י מכוון למצוות המרובות, ואילו עם ישראל אינו מקיימן, ולזרות נחשבות הן בעיניו. בעלי הקבלה חזרו ואמרו: וכי מה לשכל האנושי להבין את תורת השי"ת, אבל התושב"ע משלנו היא. הייתכן שהקדוש ברוך הוא, ייתן לעמו ישראל תורה, חוקים, מצוות ומשפטים, אשר כתוב עליהם – אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם (כל אדם) וָחַ֣י (חיי עולם) (ויקרא יח, ה), ושהם לא ניתנים ליישום מעשי כלשונם? הייתכן שהשי"ת יאמר למשה רע"ה – שְׂא֗וּ אֶת–רֹאשׁ֙ כָּל–עֲדַ֣ת בְּנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל–זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: (במדבר א, ב), ולעומת זאת חז"ל יפסקו שייחוס האדם הוא לאם. במילים אחרות בנה של יהודיה מלא יהודי, יהודי הוא לכל דבר, ואפילו – אינו צריך גיור. כך לפי חז"ל – בעלי הקבלה.

Though I write for him ever so many things of My Torah, they are accounted as a stranger’s (Hosea 8:12). These words by the Prophet Hoshea’ b. Be’eri are a harsh rebuke of Israel, and this is their interpretation: the Holy One, Blessed be He, recorded the Written Torah for the nation of Israel by the hand of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace. The expression ever so many things of My Torah (rubbé torati) refers to the wealth of commandments that are not being practiced by the people of Israel, and are accounted as strange in their eyes. The Rabbanites have repeatedly said that the human mind cannot comprehend the Torah of the One Whose Name is Blessed, while the Oral Torah [is something that] belongs to us. How could it be that the Holy One, Blessed be He, would give to His people Israel a Torah, statutes, commandments and judgments – concerning which He wrote, if a man (any person) does them, he shall live (everlasting life) [by them] (Leviticus 18:5) – but then [claim] that they are not allowed to be practiced and applied just as they are expressed? [For example,] how could it be that the One Whose Name is Blessed told our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel, by their families, by their fathers’ houses, according to the number of names, every male, by their polls (Numbers 1:2), and yet the sages rule against this and determine a person’s genealogy based on his mother? In other words, [any] child of a Jewess [even those of a non-Jewish father] is fully Jewish – Jewish in every regard – and does not even require a ceremonial conversion (giyyur). So it is, according to the sages of the Rabbanites.

וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל–הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת–הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: (דברים יא, לב). בספר דברים, משנה–תורה, מצוּוה העם פעמים רבות נוספות לשמור ולעשות את אשר נצטוו אז, בהגיעם לארץ ישראל. פירוש הדבר, שהמצוות והחוקים שהשי"ת ציוה אותנו בסיני, אותם ורק אותם, כלשונם בלי תוספת ו/או גריעה, בלי שינוי, סילוף ובלי התחכמות וניצול "פרצות" כביכול, אותם בלבד אנו מחויבים לקיים. המילה הַיּֽוֹם: דוחה כל "תורה" עתידית שכתבו חז"ל – דהיינו: תלמוד, משנה, שולחן ערוך וכו', אשר בחלקם נותנים פירוש מחודש ושאינו אותנטי לתורה שבכתב.

And ye shall observe to do all the statutes and the ordinances which I set before you this day (Deuteronomy 11:32). Time and again in the book of Devarim (Deuteronomy), the nation is ordered to observe and to do what they had already been commanded, when they arrived in the land of Israel. A point of clarification regarding the commandments and statutes that the One Whose Name is Blessed charged us with at Sinai: those, and only those, are what we are supposed to practice – just as they are expressed, without additions and/or subtractions, modifications, distortions, irrational explanations, or exploitations of so-called loopholes. The word haYom, this day, dismisses any future Torah that the sages have written – be it the Talmud, Mishna, Shulḥan ‘Arukh, or anything else – which, in some cases, provide made-up and inauthentic interpretations of the Written Torah.

למען הסר ספק, וע"מ למנוע אי הבנה ועלילות שווא, יש להדגיש, שכל פירוש בתושב"ע שאינו סותר ולא נוגד, שאינו מוסיף ולא גורע מן הכתוב במקרא, כדברי אמת הם, וכל ישראל מחויבים הם.

[Nevertheless,] for the sake of removing doubts and avoiding misunderstandings or false accusations, it must be emphasized that any interpretation in the Oral Torah that does not contradict, oppose, add to, or subtract from what is written in the Scriptures is to be taken as reliable, and all Israelites should follow them.

הִתְמַהְמְה֣וּ וּתְמָ֔הוּ הִשְׁתַּעַשְׁע֖וּ וָשֹׁ֑עוּ שָׁכְר֣וּ וְלֹא–יַ֔יִן נָע֖וּ וְלֹ֥א שֵׁכָֽר: כִּֽי–נָסַ֨ךְ עֲלֵיכֶ֤ם יְהֹוָה֙ ר֣וּחַ תַּרְדֵּמָ֔ה וַיְעַצֵּ֖ם אֶת–עֵינֵיכֶ֑ם אֶת–הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת–רָאשֵׁיכֶ֥ם הַחֹזִ֖ים כִּסָּֽה: וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר–יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל–יוֹדֵ֥עַ סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא–זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא: וְנִתַּ֣ן הַסֵּ֗פֶר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹא–יָדַ֥ע סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא–זֶ֑ה וְאָמַ֕ר לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר: וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה: (ישעיה כט, ט–יג).

Stupefy yourselves, and be stupid! Blind yourselves, and be blind! ye that are drunken, but not with wine, that stagger, but not with strong drink. For Y·H·W·H hath poured out upon you the spirit of deep sleep, and hath closed your eyes; the prophets, and your heads, the seers, hath He covered. And the vision of all this is become unto you as the words of the sealed scroll, which men deliver to one that is learned, saying: ‘Read this, I pray thee’; and he saith: ‘I cannot, for it is sealed’; and the writing is delivered to him that is not learned, saying: ‘Read this, I pray thee’; and he saith: ‘I am not learned.’ And the Lord said: Forasmuch as this people draw near, and with their mouth and with their lips do honour Me, but have removed their heart far from Me, and their fear of Me is a commandment of men learned by rote (Isaiah 29:9–13):

חָז֣וּת הַכֹּ֗ל – כל מה שאתם רואים ממצוות הקב"ה.

the vision of all this – anything that you see among the commandments of the Holy One, Blessed be He;

הַסֵּ֣פֶר – הספר ב–הא הידיעה, תורת משה רע"ה.

scroll – the Scroll (with a capital “S”) of the Torah of Moses, our Rabbi, may his soul rest in peace;

הֶחָתוּם֒ – זאת מכיוון שאסור להוסיף או לגרוע ממנו או לתקן אותו.

sealed – this is because it is forbidden to add to or subtract from it, or [even] to modify it.

יוֹדֵ֥עַ סֵ֛פֶר – מי אשר למד תורה. היכן לומדים "תורה?" בישיבות. מה באמת לומדים בישיבות? לומדים משנה, גמרא, תלמוד ושולחן ערוך (כולם דברי חז"ל בני אנוש בשר ודם), אך לא לומדים מצוות, חוקים ומשפטים על פי התורה שבכתב שהיא דברי אלוהים חיים. בקרב עם ישראל, ישנם המאמינים בפועל בקב"ה, וישנם חלשי–אמונה (החילונים). המאמינים, הם חרדים, דתיים, או מסורתיים. מאמין, לומד "תורה" כביכול, אבל כשנותנים לו את הַסֵּ֣פֶר (ספר התורה שבכתב הוא הספר), הוא לא יכול להבין ולפרש את הכתוב בו, מכיוון שהוא למד תושב"ע ולא את פירוש המקרא. אז הוא אומר: לא אוכל, כי חתום (לא מובן) הוא, וכשנותנים את הַסֵּ֣פֶר לאיש חלש–אמונה (חילוני) אשר לא למד, גם הוא אינו מבין, כי גם הוא לא למד את פירוש התורה שבכתב. תגובתו היא: לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר:, הפעם בלי הא הידיעה, כיוון שבשביל החילוני זהו סתם ספר. לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר: – (הכוונה למי שלא למד תורה, ולא למי שלא למד קרוא וכתוב).

one that is learned (lit. one who knows the Scroll) – someone who has studied Torah. Where do people study Torah? At the academies (yeshivot). And what do they really study in yeshivot? They study the Mishna, Gemara, Talmud, and Shulḥan ‘Arukh; all of which are the words of sages, men of flesh and blood. They do not, however, learn the commandments, statutes and judgments directly from the Written Torah: the word of the Living God. Among the nation of Israel, there are those who actively believe in the Holy One, Blessed be He, and then there are those who lack faith (the secularists). The believers are ultra-orthodox (ḥaredim), observant (datiyyim), or traditional (masortiyyim). [Such] a believer, one who allegedly studies Torah, once given the Scroll (that is, a scroll of the Written Torah), is unable to understand or interpret the Scriptures. So, then, he says, “I cannot, for it is sealed” (it’s incomprehensible). And when they give an unbelieving man (a secularist) – one who isn’t learned – the Scroll, he doesn’t understand it either, because he also has not learned how to interpret the Written Torah. His reply is, I am not learned (lit. “I do not know a book”), this time without the definite article, because for the secularist, this is just [another] book. (This implies a person who has not studied the Torah, and not someone who hasn’t learned to read or write).

מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה – אחינו הרבנים, כל מנהגיהם הנוגעים למצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, מבוססים על הכתוב בתושב"ע, אשר היא מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה, ולא על סמך התורה שבכתב, היא תורת השי"ת. אם כן מה מעמדו של הַסֵּ֣פֶר, חָז֣וּת הכַלֹּ֗, בקרב העם?

a commandment of men learned by rote – [for] our rabbinic brothers, all of their traditions (minhagim) regarding commandments between Man and the Omnipresent One or Man and his neighbor are based upon what is written in the Oral Torah which is the commandment of men learned by rote, and not upon the authority of the Written Torah: the Torah of the One Whose Name is Blessed. If this is the case, then what status does the Scroll, the vision of all this, have among the people?

בקרב הזרם השליט ביהדות (היהדות הרבנית), מעמדה של תורת משה רע"ה (התורה שבכתב), הוא לכאורה מעמד של יראת כבוד: כתיבת ספרי תורה על יריעות עור משובחות בידי סופרי סת"ם מאומנים, הנחת הספרים בתוך תיבות יקרות ערך, השכנת הספרים בתוך היכל הקודש, קריאת פרשת השבוע ביראת כבוד, עד כאן הכל שפיר. בחיים המעשיים, הבאים לידי ביטוי מדי יום, לא זוכה תורת משה לכבוד הראוי לה, כיוון שהם (בעלי הקבלה), קבעו כי:

At first glance, the status of the Torah of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, among the dominant stream of Judaism (rabbinic Judaism) is one that reflects reverence for the Glory [of God] – by writing the Torah on exquisite panels of leather by the hands of faithful professional scribes (Sofré STa”M), placing the scrolls in expensive cases, causing the scrolls to dwell in the ark of the sanctuary, reciting the weekly portion with reverence and dignity – and so far, all of this is splendid. However, in practical life as experienced from day to day, the Torah of Moses does not get the respect it deserves, owing to the fact that they (the Rabbanites) have decreed the following:

התושב"ע היא לבדה המוסמכת לפרש ולהעניק תוכן ומשמעות לתורה שבכתב.

Only the Oral Torah is authoritative enough to explain and provide substance and meaning to the Written Torah.

תוקפה של תורת משה רע"ה הוא מן השמיים, אך כוחה של התושב"ע מסור כולו בידי בני אדם, בשר ודם, ואעפ"כ, הוא המוחלט ועדיף אפילו מכוחה של הנבואה. חז"ל מתייחסים לתושב"ע, כאילו נמסרה היא מסיני.

The validity of the Torah of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, comes from Heaven, but the power of the Oral Torah is transmitted entirely through the hands of flesh-and-blood human beings, and in spite of this, it is decisive, and is to be preferred even to the power of prophecy. The sages make reference to the Oral Torah as if it were handed down from Sinai.

התושב"ע, מבוססת (לטענתם) על הלכות דרשניות הערוכות ע"פ שיטה מיוחדת של מידות, שהתורה נדרשת בהן. אכן, מידות אלו, רחוקות ממיצוי פשוטו של המקרא, והן מדגימות יפה את חופש היצירה ואת הסמכותיות הרבה אשר מעניקה התושב"ע לחז"ל בעלי–הקבלה: להוסיף ולגרוע, לבטל ולשנות במצוות התורה שבכתב וחוקותיה, כראות עיניהם ועל פי הבנתם. הלכותיה של התושב"ע מבוססות על מנהגים וגזירות כקביעת דיינים, שרובן מ"דרבנן".

They allege that the Oral Torah is based on systematic exegetical rules based on a specific method of hermeneutics by which the Torah is to be expounded. Nevertheless, these hermeneutics are a long way from uncovering the direct meaning of the Scriptures and serve as beautiful examples of the creative license and permissiveness that the Oral Torah allows the rabbinic sages to add, subtract, cancel, and change the commandments and statutes of the Written Torah to suit their own perspectives and understandings. The laws (halakhot) of the Oral Torah are based upon customs and decisions seemingly decreed by judges, but most of them are [made up] by their own Rabbis (deRabbanan).

הלכה עוקרת את המקרא.

[Rabbinic] halakha displaces the Scriptures.

כך קבע התלמוד, וכך קבע הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנה). פירושו של דבר: מצוות שבני אדם קבעו – עוקרים ומבטלים חלילה את אשר ציוונו הקדוש ברוך הוא ביד משה רע"ה.

That is what the Talmud decreed, and how the GR”A (Ga’on Rabbi Eliyahu meVilna) ruled. To be clear, [this is the idea that] commandments which human beings have decreed displace and (heaven forbid) cancel what the Holy One, Blessed be He, commanded us by the hand of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace.

הגר"א אומר בהקשר זה – כמה טיפשים הם בני אדם, שעומדים בפני ספר–תורה (משום כבודו) ואינם עומדים בפני אדם גדול, והכוונה היא כמובן, בפני הפוסקים, מורי ההלכה בישראל. והרי מסמכותם של אישים אלה, לפסוק לפי הבנתם ולפי שיקול דעתם ומצפונם הלכות התורה (שבעל פה), גם כאשר משתמע בבירור מהמקרא אחרת. ועוד מוסיף הגר"א: אין ההלכה (התושב"ע), מתיימרת לפרש את התורה שבכתב, אלא שיש לה סמכות מכח עצמה, לפסוק הלכות ודינים אשר אינם משתמעים מן הכתוב, ולעיתים אף עומדים בניגוד לו. כללו של דבר, התושב"ע היא המחייבת את הזרם השליט ביהדות הזרם הרבני, כך היה הדבר לאורך כל הדורות. היהודים הרבנים כיוונו את מאמציהם והנהיגו את חייהם, על פי התושב"ע ולא על פי המקרא. כיצד לא נקף מצפונם של פוסקי ההלכות מאז בית שני ועד ימינו לפסוק הלכות בניגוד לדברי השי"ת, וזאת בטענת שווא שהתורה שבכתב הסמיכה אותם לעשות זאת?

In this context, the GR”A says, “How stupid are the men who stand up in the presence of the Torah Scroll (owing to its dignity), but do not stand up in the presence of a great man: meaning, of course, in the presence of the [legal] decision makers (poseqim): those teachers of halakha among Israelites. After all, it is by the authority of these men to decide the laws (halakhot) of the (Oral) Torah based on their own understanding, consideration, and conscience, even when something clearly different is heard from the Scriptures.” The GR”A goes on to add: “Halakha (the Oral Torah) does not pretend to interpret the Written Torah; rather, it is authoritative, based on its own power, in deciding halakhot and rules which are not heard of in Scripture and which sometimes even stand in opposition to it.” Taken as a whole, the Oral Torah is what is obligatory to the dominant stream of Judaism, rabbinic Judaism, and so the matter has been for many generations. Rabbinic Jews have focused their attention upon and conducted their lives according to the Oral Torah, and not according to the Scriptures. How is it that the [moral] compass of those who have decided halakhot since the Second Temple Era until our times has not steered [them] from issuing halakhot while disregarding the words of the One Whose Name is Blessed, all based on the empty claim that the Written Torah gave them the authority to do so?

על כך אמר ירמיה הנביא: יְהֹוָ֞ה עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי–אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ–שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין–בָּ֥ם מוֹעִֽיל: (ירמיה טז, יט).

Therefore, the Prophet Jeremiah said: Oh Y·H·W·H, my strength, and my stronghold, and my refuge, in the day of affliction, unto Thee shall the nations come from the ends of the earth, and shall say: ‘Our fathers have inherited nought but lies, vanity and things wherein there is no profit’ (Jeremiah 16:19).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

ה. משיבת נפש

(5) Restoring the Soul

#5

תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְהֹוָ֥ה נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי: פִּקּ֘וּדֵ֤י יְהֹוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי–לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם: יִרְאַ֤ת יְהֹוָ֨ה ׀ טְהוֹרָה֮ עוֹמֶ֪דֶת לָ֫עַ֥ד מִֽשְׁפְּטֵי–יְהֹוָ֥ה אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו: הַֽנֶּחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים: (תהלים יט, ח–יא).

The Torah of Y·H·W·H is perfect, restoring the soul. The testimony of Y·H·W·H is sure, making a simpleton wise. The precepts of Y·H·W·H are right, rejoicing the heart. The commandment of Y·H·W·H is pure, enlightening the eyes. The fear of Y·H·W·H is clean, enduring forever. The judgments of Y·H·W·H are true, and righteous altogether. They are more to be desired than gold, indeed, than much fine gold; Sweeter also than honey and the extract of the honeycomb. Moreover, Your servant is warned by them: in keeping them there is a great reward (Psalms 19:8–11).

תורתנו הקדושה, כוללת כל עניין, וממנה יסוד כל בנין. כל סיפור ומצווה הנמצאים בתורה, תכליתם להורות לשורש עצום משורשי האמונה. כל מצווה, לתועלת מקבליה, נותנת טוב טעם, צוף דבש ואמרי–נועם. נתן הקב"ה את תורתו, לישראל עם סגולתו, להיות להם לטובה, ולצאת הנפש לידי חופש.

Our Holy Torah encompasses every subject, and upon it is built every structure. Every narrative and commandment found in the Torah has a goal of teaching a compelling principle about the roots of [our] faith. Each commandment grants good sense, [the sweetness of] a honeycomb, and [even] pleasant conversation as a reward to those who implement it. The Holy One, Blessed be He, has given His Torah to Israel, His treasured people, for their own good, and to set the soul free.

תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, מלאה חכמה וכלילת יופי, מכחשת ומבטלת אמונות של דופי. למסור להם דרך סלולה, להצילם מדעות נבערות, ולהישירם בדעות נשגבות. להושיע את נפשם, בהילו נרו על ראשם. נתן הקב"ה בתורה מצוות, חוקים, ומשפטים צדיקים, עשה ולא תעשה, צווי ואזהרה, מצוות ה' מאירת עינים וברה (טהורה). ויהי כי עשו בני–ישראל את הרע בעיני השי"ת, אָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר, כי עברו תורות, חלפו חוק, הפרו ברית עולם ושכחו צור גואלם. וייטשם השי"ת מעל אדמתם, והשליכם בארצות לא להם, בכל מקומות גלותם. שכחו עמו את תורתו, ולא הבינו עצתו. עם ישראל בלי הדעת נדמו, ובמצוות התורה וחוקיה נאלמו. נחתם חזון ונביא, ודין נחרץ, באין חזון נפרץ. והיו עיני השכל מגששים, למצוא דברי תורה מפורשים. ותהי האמת נעדרת, והמחלוקת הולכת ומתגברת, עד שבמאמר אחד, רבו הפירושים, שונים משונים והפוכים. זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ונוטים משביל האמת בפירושי התורה, ובאשר הכתוב הורה. מניחים חכמת המבטא ודקדוק המילים, במצוות התורה. הולכים באורחות לא סלולות וסומכים על הקבלה, מקומות להוסיף ומקומות לגרוע – ועוברים על אשר התורה אסרה. שכחו מצוות משה רע"ה את ישראל בדבר הקב"ה, במשנה–תורה: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל–הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת–מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: (דברים ד, ב).

The Torah of Y·H·W·H is perfect, restoring the soul. Full of wisdom, and a paragon of beauty, it both repudiates and invalidates faulty beliefs by redirecting [Israel] to a cleared pathway, rescuing them from uneducated opinions and keeping them upright with lofty ideals that save them by illuminating a lamp above their heads. Within the Torah, the Holy One, Blessed be He, gave righteous commandments, laws, and judgments – affirmative and prohibitive, command and admonition. [Surely,] the commandment of Y·H·W·H enlightens the eyes and is pure. Yet, because the Israelites did that which was wrong in the sight of the Holy One, Blessed be He, the wisdom of his wise men did perish, and the understanding of his perceptive ones was hidden (Isaiah 29:14) – for they changed the law, abrogated the eternal covenant, and forget the Rock Who redeemed them. Then the One Whose Name is Blessed evicted them from their own land and cast them into lands that were not their own (cf. Deuteronomy 29:27) – into all the places of their exile. His people have forgotten His Torah and not understood His counsel. The people of Israel have been ruined from a lack of knowledge and have become speechless regarding the commandments and laws of the Torah. Foresight and prophecy have been sealed, judgment has been decreed, and, without a vision, has become compromised. The mind’s eye gropes to find explanations for the words of the Torah, and yet, the truth remains hidden. The disagreements are becoming increasingly stronger, such that a single saying has multiple explanations – [all of which are] different, divergent, and contradictory: one says “this” while the other says “that” – and by [such] Torah commentaries, they distract from the true path that has been taught by Scripture. They put down the wisdom of linguistics and the grammatical [analysis] of terminology used in the commandments of the Torah. They walk on unpaved roads and have appealed to the authority of Tradition – adding in some places, and subtracting in others – and transgress that which the Torah forbade. They have forgotten what our Rabbi Moses (peace be upon him) commanded Israel regarding the word of the Holy One, Blessed be He, in Deuteronomy (Mishné Torah): You shall not add to the word which I am commanding you, nor shall you subtract from it; guard the commandment of Y·H·W·H, your God, which I am commanding you (Deuteronomy 4:2).

על–כן רבתה המחלוקת במצוות התורה, בין בעלי–הקבלה ובין בני–מקרא. בני–מקרא רודפים אחרי דקדוק המילים וקשר עניינם, והם (בעלי–הקבלה) סמכו על הקבלה באומרם: הלכה לנו למשה מסיני, בדבר אשר לא דיברו אדֹני. אמרו, יש מצוות אשר נאמרו למשה בעל–פה, וזה הדבר לא יתכן, כפי הכתוב בתורת השי"ת, אשר נתנה בהר סיני: וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר–שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (דברים ד, מד). וכל–עמך–ישראל מודים בה, מפארים, מהללים ומקדשים אותה. שומרים עליה מכל משמר, וכותבים אותה סופרי–סת"ם על יריעות–עור משובחות של בהמה טהורה. אסור לשנות, להוסיף או לגרוע אפילו אות אחת, ואפילו טעם אחד ממנה, שמא דבר זה, עשוי לשנות את כוונת הכתוב, חלילה. לדברי בעלי הקבלה, התושב"ע מפי הגבורה היא, אם כך, מדוע שם הקב"ה אינו מוזכר בה? האפשר שמשה רע"ה, לא מופיע בה כדמות ראשית? אם התושב"ע מסיני היא, מדוע אין אחינו בעלי–הקבלה, שמים אותה בהיכל, יחד עם התורה שבכתב? המקרא מעיד בנו: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת–חֻקֹּתַי֙ וְאֶת–מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה: (ויקרא יח, ה).

Because of [all] this, disagreements over the commandments of the Torah have increased between Rabbanites and Karaites. The Karaites seek a grammatical [understanding] of [its] wording and their contextual meaning, while they (the Rabbanites) appeal to the authority of Tradition by saying “we have a halakha by Moses from Sinai” on matters that God has not spoken. They say that there are commandments which were said to Moses orally, but such a thing could not be, according to what is written in the Torah of Y·H·W·H, Blessed be His Name: and this is the Torah which Moses placed before the children of Israel (Deuteronomy 4:44). Indeed, all of your people, Israelites, agree with it: they decorate it, shout its praises, and hold it sacred. They protect it with every precaution, and have professional scribes (sofré STa”M) write it out upon exquisite panels made from the hide of a clean [species] of animal. It is forbidden to modify, add, or subtract even a single letter or diacritic from it, lest such a thing alters Scriptural intent – heaven forbid. According to the words of the Rabbanites, the Oral Torah is [also] from the mouth of the Almighty; yet, if this is the case, how come the name of the Holy One, Blessed be He, is never mentioned within it? How could it possibly be that our Rabbi Moses (peace be upon him) does not [even] appear to have a major role within it? If the Oral Torah is from Sinai, why don’t our rabbinic brothers place it in the inner sanctum (hekhal), along with the Written Torah? Scripture warns us: And you shall guard My laws and My judgments which, should a man do them, he would also have life by them. I am Y·H·W·H (Leviticus 18:5).

הבאתי לפניכם, אך מעט מהציטוטים מן התורה, הנביאים והכתובים אשר מוכיחים שמשה רע"ה קיבל רק תורה אחת, וכתב אותה עד תומה, על פי הגבורה. וכל מה שכתבו בעלי–הקבלה בספריהם, הנוגד או סותר את הכתוב, מוסיף או גורע מן הכתוב, הרי לא תורת אלהים הוא. והוא בבחינת מה שנכתב בישעיה פרק כט פסוק יג: מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה.

I have brought before you just a few of the quotations of the Torah, Prophets, and Writings (Tanakh) which argue that our Rabbi Moses (peace be upon him) received only one Torah, and wrote it in its entirety, according to the mouth of the Almighty. Moreover, anything which the Rabbanites have written that opposes, contradicts, adds to or subtracts from the Scriptures is not God’s Torah. Rather, it has an aspect of what has been written in Isaiah the 29th chapter, verse 13: a commandment of men, learned by rote.

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

ו. פרשת בראשית

(6) Parashat Bereshit

#6

שבת שלום ומבורך, לְיִרְאֵ֣י ה' וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ: (מלאכי ג, טז) פרשת השבוע פרשת בראשית. היום אנחנו מתחילים לקרא את ספר–התורה, מראשיתו. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו בשלום, לזמן הזה, אמן.

A blessed and peaceful Shabbat to those who fear the Lord and think upon His name (Malachi 3:16). This week’s Torah portion is Parashat Bereshit. Today, we begin reading the Torah Scroll from its beginning. You are blessed, Adonai, our God, the King of the Universe Who has kept us alive, Who has sustained us, and Who has made us arrive at this point in time – Amen.

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: (בראשית א, א). מעטים הם הפסוקים שנכתבו בתורה, עליהם נהגו, נאמרו ונכתבו דברים כה רבים. פסוק אדיר זה, בו פותחת התורה, חשו והבינו ראשונים ואחרונים, כי דבר גדול טמון בקרבו. כן, נשאלת השאלה, על מה בעצם מעיד פסוק זה? חכמנו אמרו: אתה הוא הקב"ה בטרם נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם. משמעות הדברים היא – שמציאות השי"ת, אינה קשורה כלל בבריאת העולם. הלא הוא, הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ והַגִּבּ֔וֹר (ירמיהו לב, יח), היחיד והמיוחד, גם ללא קיום העולם כלל. זו צריכה להיות אמונתו העצומה והגדולה של האדם המאמין, לעומת האדם הכופר, חלילה, במציאות השי"ת. משה רע"ה אומר בתפילתו – תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֑ה אִֽישׁ–הָאֱלֹ֫הִ֥ים אֲֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר: בְּטֶ֤רֶם ׀ הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד–ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל: (תהלים צ, א–ב). העולם נברא באמירה של הקב"ה, ככתוב: כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא–צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד: (תהלים לג, ט).

In the beginning, God created the heavens and the earth (Genesis 1:1). So few are the verses that have been written in the Torah, and yet so great the practices, sayings, and words written about it! This noble verse, the one that opens the Torah itself, has been scrutinized and contemplated by ancients and moderns alike, because something profound is concealed within it. And yet, the question must be raised: what, at its essence, does this verse claim? Our scholars (ḥakhamim) have said [that it declares], “You, the Holy One, Blessed be He, existed before and after the universe had been created!” The meaning of this statement is that the existence of the One Whose Name is Blessed is not at all connected to the creation of the universe. Is He not still the Great and Mighty God (Jeremiah 32:18), the One and Only, even if the world didn’t exist at all? This must be the kind of great and resolute faith of a person who is a believer, in contrast to the person who (heaven forbid) denies the existence of the One Whose Name is Blessed. Our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, says in his prayer: A Prayer of Moses the man of God. Adonai, Thou hast been our dwelling-place in all generations. Before the mountains were brought forth, or ever Thou hadst formed the earth and the world, even from everlasting to everlasting, Thou art God (Psalms 90:1–2). The universe was created by the [mere] utterance of the Holy One, Blessed be He, as it is written: For He spoke, and it was; He commanded, and it stood (Psalms 33:9).

עץ הדעת ועץ החיים. נניח, שהנחש לא היה מפתה את חוה אמנו, וחוה לא הייתה מפתה את אדם לאכול מעץ הדעת. האם הקב"ה היה משאיר את האדם בלי דעת, ר"ל ללא חכמה, ללא תבונה ותובנה? הלא זהו האדם שנאמר עליו – בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ (בראשית א, כז). כל בעלי החיים למיניהם, מלבד האדם, נבראו בלי דעת וללא נפש משכלת. ע"מ להמחיש זאת, אם אריה יטרוף אדם – הוא עושה זאת בגלל הרעב, אבל הוא לא ירגיש ייסורי–מצפון לאחר מכן. לעומתו, האדם מצוּוה להשתמש במחשבתו ובמצפונו, לפני כל מעשה. כדברי הקב"ה אל קין בטרם הרג את הבל אחיו: הֲל֤וֹא אִם–תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָֹׁל–בּֽוֹ: (בראשית ד, ז). הקב"ה ידע, שאדם וחוה יאכלו במוקדם או במאוחר מעץ–הדעת. חכמינו אמרו שבכל סיפור בתורה, קיים מוסר–השכל. מהו מוסר–ההשכל בסיפור עץ–הדעת? אם תקשיב לדברי–הקב"ה, קרי – לתורתו, חייך על–פני האדמה יהיו כמו בגן–עדן. אם לא תקשיב, תגורש מגן–עדן. מהו מוסר–ההשכל בסיפור עץ–החיים? ראה את הנאמר על האדם – וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן–יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם: (בראשית, ג כב).

The Tree of Knowledge and the Tree of Life. Suppose the serpent didn’t entice Mother Eve, and that Eve didn’t entice Adam to eat from the Tree of Knowledge. Would the Holy One, Blessed be He, have [really] left humanity without knowledge, wisdom, reasoning, or comprehension? Isn’t this the [same] Man about whom it is said, in the image of God created He him (Genesis 1:27)? With the exception of humans, all species of animals were created as unknowing and without a rational soul. To make this [a bit more] tangible: if a lion slays a man, he would have done it out of hunger, but won’t have a crisis of conscience afterward. In contrast, a human being is commanded to apply his mind and his conscience before every act. This is just as the Holy One, Blessed be He, told Cain, when he still hadn’t murdered his brother Abel: If thou doest well, shall it not be lifted up? and if thou doest not well, sin coucheth at the door; and unto thee is its desire, but thou mayest rule over it (Genesis 4:7). The Holy One, Blessed be He, knew that Adam and Eve would sooner or later eat from the Tree of Knowledge. Our scholars have said that within every narrative in the Torah exists an object lesson. What is the moral of the account of the Tree of Knowledge? If you are attentive to the words of the Holy One, Blessed be He, that is, to His Torah, then your life on Earth will become like it was in the Garden of Eden. If you don’t pay attention, you will be expelled from the Garden of Eden. [But] what is the moral of the account of the Tree of Life? Look at what is said about Man: And Y·H·W·H God said: ‘Behold, the man is become as one of us, to know good and evil; and now, lest he put forth his hand, and take also of the tree of life, and eat, and live for ever’ (Genesis 3:22).

עץ החיים היא התורה שבכתב , שנאמר: עֵץ–חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ (משלי ג, יח). גם אחרי גירושו של אדם מגן–עדן, עדיין ניתנה לו האפשרות לאכול מעץ–החיים, וזאת ע"י שישמור מצוות הקב"ה – קרי, מצוות התורה שבכתב. ככתוב: אֶת–מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת–חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת–חֻקֹּתַי֙ וְאֶת–מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה: (ויקרא יח, ד–ה). וָחַ֣י בָּהֶ֑ם: חיי עולם זה, וחיי העולם–הבא (ראה יחזקאל פרק יח).

The Tree of Life is the Written Torah, as it has been said: She is a tree of life to them that lay hold upon her (Proverbs 3:18). Even after Adam’s expulsion from the Garden of Eden, he is still given the opportunity to partake of the Tree of Life: that is, if he would just observe the commandments of the Holy One, Blessed be He, that are in the Written Torah. As it is written: Mine ordinances shall ye do, and My statutes shall ye keep, to walk therein: I am Y·H·W·H your God. Ye shall therefore keep My statutes, and Mine ordinances, which if a man do, he shall live by them: I am Y·H·W·H (Leviticus 18:4–5). He shall live by them – life in this world, and in the world to come (see Ezekiel chapter 18).

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָֹל–הָאָ֔רֶץ וּבְכָל–הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל–הָאָֽרֶץ: (בראשית א, כו). בעלי אמונה שלמה, יודעים כי כוונת המילים בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים, אינה צלם פיזי חלילה, כפי שרבים עלולים לחשוב, אלא הכוונה לצלם רוחני. בעלי–הקבלה ובראשם רש"י (רבי שלמה יצחקי), שאלו, למה נאמר נַֽעֲשֶׂ֥ה בלשון רבים? הרי אלוהינו אחד הוא. בפסוק הצמוד לו בהמשכו (בראשית א, כז), נאמר: וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת–הָֽאָדָם֙, בלשון יחיד. פירשו בעלי הקבלה: נַֽעֲשֶׂ֥ה בלשון רבים, מכיוון שהקב"ה התייעץ (חלילה) עם המלאכים ו/או עם החכמים, לפני שברא את האדם. ללמדנו, כביכול, שהגדול צריך להתייעץ עם הקטן ממנו. לא ייתכן כדבר הזה, ככתוב: אֶת–מִ֤י נוֹעָץ֙ וַיְבִינֵ֔הוּ וַֽיְלַמְּדֵ֖הוּ בְּאֹ֣רַח מִשְׁפָּ֑ט וַיְלַמְּדֵ֣הוּ דַ֔עַת וְדֶ֥רֶךְ תְּבוּנ֖וֹת יוֹדִיעֶֽנּוּ: (ישעיה מ, יד).

And God said: ‘Let us make man in our image, after our likeness; and let them have dominion over the fish of the sea, and over the fowl of the air, and over the cattle, and over all the earth, and over every creeping thing that creepeth upon the earth’ (Genesis 1:26). Those who believe correctly know that the words in the image of God do not imply a physical image (heaven forbid), contrary to popular misconception; no, this is describing a spiritual image. The Rabbanites have asked, with Rashi (Rabbi Shelomo Yiṣḥaqi) foremost among them, “Why is let us make said in the plural, [especially since] our God is One God?” In the subsequent verse, it goes on to say, And God created man in His own image (Genesis 1:27), using singular language. The Rabbanites have interpreted let us make to mean that the Holy One, Blessed be He, took counsel (heaven forbid) with the angels and/or with [their] sages before creating Man. This is alleged to teach us that the great must seek advice from the small. Such a statement is untenable, as it is written: With whom took He counsel, and who instructed Him, and taught Him in the path of right, and taught Him knowledge, and made Him to know the way of discernment (Isaiah 40:14)?

כוונת פסוקים אלו להסביר לנו, שהשי"ת אלוהינו, הוא שברא את החכמה והדעת, השכל והתבונה. אין לו צורך להתייעץ עם אף אחד מברואיו. וכן, שכל אדם באשר הוא, קטון כגדול, חכם כבער, הוא קטן מאוד מאוד ורחוק מאוד מכדי מעלת כבודו של הקב"ה, יוצרו ובוראו עלי אדמות. האדם הינו יצור אינטרסנטי, וכל שכן מוגבל לאין ערוך לעומת הנשגבות האלוהית. צרה דעת האדם עד כדי הכתוב: וְאֶל–מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה–דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ: (ישעיה מ, יח).

The significance of these verses is that they teach us that the One Whose Name is Blessed, our God, is the One Who created wisdom, knowledge, intelligence and reason. He has no need to be advised by even one of His creations. And so, the mind of a man, whoever he may be – small or great, wise or illiterate – is infinitesimally small and far from approaching the level of the glory of the Holy One, Blessed be He: his maker and the One Who created him to be upon the Earth. Man is a selfish yet incredibly limited creature when compared to the eminence of God. Human knowledge is so constrained that it is even written: To whom then will ye liken God? Or what likeness will ye compare unto Him (Isaiah 40:18)?

כוונתם של בעלי–הקבלה הייתה, להעלות את פוסקי–ההלכה שלהם למדרגת המלאכים. ולא היא, ככתוב: הֵ֣ן בַּ֭עֲבָדָיו לֹ֣א יַאֲמִ֑ין וּ֝בְמַלְאָכָ֗יו יָשִׂ֥ים תָּהֳלָֽה: אַ֤ף ׀ שֹׁכְנֵ֬י בָֽתֵּי–חֹ֗מֶר אֲשֶׁר–בֶּעָפָ֥ר יְסוֹדָ֑ם: יְ֝דַכְּא֗וּם לִפְנֵי–עָֽשׁ: (איוב ד, יח–יט).

The Rabbanites have sought to exalt the status of their legal decision makers to the level of angels, but this cannot be, as it is written: Behold, He putteth no trust in His servants, and His angels He chargeth with folly; How much more them that dwell in houses of clay, whose foundation is in the dust, who are crushed before the moth (Job 4:18–19)!

הקב"ה נתן באדם מה שלא נתן באף בעל–חיים אחר: מצפון, שכל, ונפש–משכלת. בלעדיהם, האדם היה נמשל לכל בעלי–החיים האחרים, וּמוֹתַ֨ר (יתרון) הָאָדָ֤ם מִן–הַבְּהֵמָה֙ – אָ֔יִן (קהלת ג, יט). ובכל זאת, מדוע נאמר נַֽעֲשֶׂ֥ה בלשון רבים? נאמר 'נעשה' ברבים, מכיוון שהיצור היחיד והמיוחד עלי אדמות, הנקרא אדם, לא ייקרא אדם, אלא אם יתנהג כאדם בכל המובנים: בענייני–מוסר, אהבת–הזולת, שנאת הרשע, ושמירת מצוות הקב"ה. גם בדרך–ארץ חייב האדם. ואם לאו – מה ההבדל בינו לבין בעלי–חיים אשר להם לא ניתנה נפש משכלת? יהודי שימכור נשק, תחמושת או מידע מודיעיני לאויב – מה ההבדל בינו לבין כלב–זאב שתקף ילד עד מוות? ההבדל הינו בכך שהאדם מודע לנזק שהוא גרם, הכלב לא מודע, כי הוא פועל בצורה אינסטינקטיבית, (מטבעו המולד). היצור הנקרא אדם, הוא יצירה אלוהית מאד נעלה, אלא שלאדם עצמו, תפקיד מרכזי בעיצוב האדם שבו, לכן, התנהגותו ודרכו–בחיים תלויים אך ורק בו. על כן נאמר נַֽעֲשֶׂ֥ה ברבים, שכן, הקב"ה יצר בחסדו הרב את האדם, ונתן בידיו את הכלים, אבל התוצאה הסופית תלויה אך ורק באדם עצמו, ואם אך ישכיל לבחור בדרך הישר יצליח, ובזה ניתן לו חופש הבחירה.

The Holy One, Blessed be He, gave Man what He gave to no other animal: a conscience, a mind, and an intelligent soul. Without these distinctions, a human is comparable to any of the other animals: so that man hath no pre-eminence above a beast (Ecclesiastes 3:19). So, given all this, why did it say let us make man using plural language? Let us make man is said in the plural for this reason: a human being is the only creature on Earth that cannot be called by its name unless he truly behaves “humanely” with regard to morality, love for others, hatred of evil, and observance of the commandments of the Holy One, Blessed be He. A human being is even expected to act with good manners (derekh ereẓ)! Otherwise, what distinction is there between him and the animals which weren’t given an intelligent soul? Say a Jew were to sell weaponry, ammunition, or secret intelligence to an enemy – what difference is there between him and a savage dog that mauls a child to death? The difference is this: a man can recognize the harm he has caused, while a dog acts instinctively (from its inborn nature). The creature called “Man” is a godly and exalted being, but Man himself has a central role in forming the humanity that is within him; therefore, his behavior and way of life depend solely upon him. Therefore, let us make is said in the plural, because the Holy One, Blessed be He, formed Humanity, and in His great mercy handed him tools, but the end result depends exclusively on the man himself: if he intelligently chooses to take the right path, he will be successful. In so doing, He gave him the gift of the freedom of choice.

כִּֽי–הִנְנִ֥י בוֹרֵ֛א שָׁמַ֥יִם חֲדָשִׁ֖ים וָאָ֣רֶץ חֲדָשָׁ֑ה וְלֹ֤א תִזָּכַ֙רְנָה֙ הָרִ֣אשֹׁנ֔וֹת וְלֹ֥א תַעֲלֶ֖ינָה עַל–לֵֽב: (ישעיה סה, יז). אמונתי היא שכאשר הגאולה תבוא, (הקב"ה יחישה במהרה בימינו, אמן), העולם ישתנה מהקצה אל הקצה, כי כל בני–האדם יבינו שיש בורא לעולם הזה, ככתוב: כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר–יְ֠הֹוָה בּוֹרֵ֨א הַשָּׁמַ֜יִם ה֣וּא הָאֱלֹהִ֗ים יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְנָ֔הּ לֹא–תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד: (ישעיה מה, יח). העולם הנוכחי עם כל צרותיו יישכח מלב, וחיי בני–האדם שיחיו בעולם ישתנו ללא הכר לטובה, ככתוב: לֹ֤א יִֽיגְעוּ֙ לָרִ֔יק וְלֹ֥א יֵלְד֖וּ לַבֶּהָלָ֑ה כִּ֣י זֶ֜רַע בְּרוּכֵ֤י יְהֹוָה֙ הֵ֔מָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם אִתָּֽם: וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם–יִקְרָ֖אוּ וַאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּרִ֖ים וַאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע: (ישעיה סה, כג–כד).

For, behold, I create new heavens and a new earth; and the former things shall not be remembered, nor come into mind (Isaiah 65:17). My belief is that when the redemption comes (may the Holy One, Blessed be He, hasten it soon, and in our days, Amen), the world will change from one end to the other, for all humanity will understand that this universe has a Creator, as it is written: For thus saith Y·H·W·H that created the heavens, He is God; that formed the earth and made it, He established it, He created it not a waste, He formed it to be inhabited: I am Y·H·W·H, and there is none else (Isaiah 45:18). The present world, with all of its anguish, will be forgotten from the heart, and the lives of the people who will live in that world will be transformed in an unrecognizable way for the best, as it is written: They shall not labour in vain, nor bring forth for terror; for they are the seed blessed of Y·H·W·H, and their offspring with them. And it shall come to pass that, before they call, I will answer, and while they are yet speaking, I will hear (Isaiah 65:23-24).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

ז. פרשת ויחי יעקב

(7) Parashat Vayḥi Ya‘aqov

#7

שבת שלום ומבורך, לְיִרְאֵ֣י ה' וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ: (מלאכי ג, טז). פרשת ויחי, היא הפרשה האחרונה בספר בראשית. יעקב אבינו, חי בערוב ימיו במצרים במחיצת בנו יוסף, שבע–עשרה שנה, ובסה"כ חי מאה ארבעים ושבע שנים. פרשה זו, שלא כשמה היא. היא אינה עוסקת בסיפור חייו של יעקב, אלא, בפרשת מותו ובברכתו לבניו. את סיפור חייו של יעקב אבינו, למדנו בפרשות הקודמות: ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש. לאחר נאומו הגדול של יהודה, אשר הוביל להתוודעותו של יוסף אל אחיו, בהכריזו אליהם לתדהמתם – אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר–מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה (בראשית מה, ד), בא סיפור ירידת כל בית–יעקב למצרים. יעקב אבינו נפגש עם בנו האבוד יוסף, בנסיבות אשר שום דמיון לא יכול היה לצפותן מראש. יעקב אבינו מגיע סוף סוף אל המנוחה, אבל לא אל הנחלה, שהרי לארץ נכר הגיע ואינו נמצא במולדתו, ארץ מגורי אבותיו.

A blessed and peaceful Shabbat to those who fear the Lord and think upon His name (Malachi 3:16). Parashat Vayḥi (Genesis 47:28–50:26) is the final Torah portion of the book of Genesis. Our patriarch Jacob spent the twilight years of his life living in Egypt under the protection of his son Joseph for seventeen years, and ultimately lived to be 147 years old. This Torah portion is not about what its name may suggest. Rather than dealing with the story of Jacob’s life, it contains the scene of his death and his blessing for his sons. We have already studied Jacob’s biography in the previous Torah portions of Vayyeẓé (Genesis 28:10–32:3), Vayyishlaḥ (Genesis 32:4–36:3), Vayyeshev (Genesis 37:1–40:23), Miqqeẓ (Genesis 41:1–44:17), and Vayyiggash (Genesis 44:18–47:27). Following Judah’s grand speech, which led Joseph to reveal himself to his brothers – by crying out to them, to their astonishment, I am Joseph your brother, whom ye sold into Egypt! (Genesis 45:4) – the narrative now shifts to the descent of Jacob’s household into Egypt. Our patriarch Jacob encounters his long-lost son, Joseph, in a turn of events that would have been impossible to foresee. Our patriarch Jacob, at long last, reaches comfort, but not his homeland; after all, he had arrived at a land that was foreign to him, and was no longer in his homeland: the land settled by his forefathers.

וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי–יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה: (בראשית מז, כח). המספר שבע–עשרה, מעורר בנו מייד מחשבה על ההקבלה לאותו מספר–שנים, המופיע בראשית פרשת חייו המופלאה של יעקב: אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן–שְׁבַֽע–עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת–אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן... (בראשית לז, ב). שבע–עשרה שנה חי יוסף בצד אביו בכנען, ובהקבלה מלאה, חי יעקב שבע–עשרה שנה בצדו של יוסף בנו, התומך בו ומכלכלו במצרים. עיקרה של פרשת ויחי, הם הברכות שבירך יעקב אבינו את בניו, בטרם מותו. הברכות הן במלים נשגבות, מהם דברי תוכחה קשים, ומהם דברי יעוד נעלים ביותר.

And Jacob lived in the land of Egypt seventeen years; so the days of Jacob, the years of his life, were a hundred forty and seven years (Genesis 47:28). The number seventeen immediately calls to mind a matching number of years which appears at the beginning of the Torah portion [Toledot (Genesis 25:19–28:9)] that describes the miraculous biography of Jacob: These are the generations of Jacob. Joseph, being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren (Genesis 37:2). For seventeen years, Joseph lived by his father’s side in Canaan; quite fittingly, Jacob also lived seventeen years at the side of his son Joseph, who supported and took care of him in Egypt. The very essence of Parashat Vayḥi are the blessings that our patriarch Jacob gave his sons before his death. The blessings themselves are expressed in lofty words, some of which are stern words of rebuke, while others speak of a destiny that is truly uplifting.

ברכות אבותינו מתחילות למעשה באברהם אבינו, אשר חיפש את האלהים והכיר בו. הקב"ה ברכו ככתוב: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל–אַבְרָ֔ם לֶךְ–לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל–הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה: (בראשית יב, א–ג). בהמשך אף כורת השי"ת ברית עם אברהם אבינו: בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת–אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת–הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד–הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר–פְּרָֽת: אֶת–הַקֵּינִי֙ וְאֶת–הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי: וְאֶת–הַחִתִּ֥י וְאֶת–הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת–הָרְפָאִֽים: וְאֶת–הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת–הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת–הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת–הַיְבוּסִֽי: (בראשית טו, יח–כא). הקב"ה מבטיח ליצחק אבינו, לקיים את השבועה אשר נתן לאברהם אביו בזכות שמירת מצוותיו ע"י אברהם, ומברך את יצחק אבינו אף הוא, ככתוב: וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל–תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי–לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת–כָּל–הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת–הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ: וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת–זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל–הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרְכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: עֵ֕קֶב אֲשֶׁר–שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי: (בראשית כו, ב–ה).

The blessings (berakhot) made by our forefathers begin in earnest with our patriarch Abraham, who searched for the [One] God, and came to recognize Him. The Holy One, Blessed be He, granted him a blessing, as it is written: Now Y·H·W·H said unto Abram: ‘Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father’s house, unto the land that I will show thee. And I will make of thee a great nation, and I will bless thee, and make thy name great; and be thou a blessing. And I will bless them that bless thee, and him that curseth thee will I curse; and in thee shall all the families of the earth be blessed’ (Genesis 12:1–3). Later on, the One Whose Name is Blessed even entered into a covenant with our patriarch Abraham: In that day Y·H·W·H made a covenant with Abram, saying: ‘Unto thy seed have I given this land, from the river of Egypt unto the great river, the river Euphrates; the Kenite, and the Kenizzite, and the Kadmonite, and the Hittite, and the Perizzite, and the Rephaim, and the Amorite, and the Canaanite, and the Girgashite, and the Jebusite’ (Genesis 15:18–21). The Holy One, Blessed be He, goes on to promise our patriarch Isaac that He will uphold the oath that He had made with his father, Abraham, on the merit of Abraham’s own observance of His commandments. He also blessed our patriarch Isaac directly, as it is written: And Y·H·W·H appeared unto him, and said: ‘Go not down unto Egypt; dwell in the land which I shall tell thee of. Sojourn in this land, and I will be with thee, and will bless thee; for unto thee, and unto thy seed, I will give all these lands, and I will establish the oath which I swore unto Abraham thy father; and I will multiply thy seed as the stars of heaven, and will give unto thy seed all these lands; and by thy seed shall all the nations of the earth bless themselves; because that Abraham hearkened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws’ (Genesis 26:2–5).

יצחק אבינו מברך את יעקב פעמיים, ראשית, כאשר יעקב קיבל במרמה את הברכה שייעד לעשיו, ושוב כאשר יצחק אבינו הכיר ברצון השי"ת, שיעקב בנו הוא אשר יירשנו, ואף הועיד לו את ברכת אברהם, ככתוב: וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל–יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא–תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן: ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח–לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ: וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים: וְיִֽתֶּן–לְךָ֙ אֶת–בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת–אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר–נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם: (בראשית כח, א–ד). כעבור דור, נפרד יעקב מבניו – וַיִּקְרָ֥א יַֽעֲקֹ֖ב אֶל–בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר... (בראשית מט, א). (בדומה ל – וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל–יַעֲקֹ֖ב). יעקב אבינו מברך אותם לשבטיהם, ככתוב: כָּל–אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר–דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם: (בראשית מט, כח).

Our patriarch Isaac blesses Jacob twice: first, when Jacob deceptively received the blessing that was intended for his brother Esau, and again, when our patriarch Isaac became aware of the will of the One Whose Name is Blessed: namely, that it is Jacob who indeed will be the son that receives [his] inheritance, and even designated the blessing of Abraham to become his own: And Isaac called Jacob, and blessed him, and charged him, and said unto him: ‘Thou shalt not take a wife of the daughters of Canaan. Arise, go to Paddan-aram, to the house of Bethuel thy mother’s father; and take thee a wife from thence of the daughters of Laban thy mother’s brother. And God Almighty bless thee, and make thee fruitful, and multiply thee, that thou mayest be a congregation of peoples; and give thee the blessing of Abraham, to thee, and to thy seed with thee; that thou mayest inherit the land of thy sojournings, which God gave unto Abraham’ (Genesis 28:1–4). About a generation later, Jacob bid his sons farewell: And Jacob called unto his sons (Genesis 49:1) (just as Isaac called Jacob [in 28:1]). Our patriarch Jacob blesses them by addressing them as tribes, as it is written: All these are the twelve tribes of Israel, and this is it that their father spoke unto them and blessed them; every one according to his blessing he blessed them (Genesis 49:28).

ברכת משה רע"ה לכל שבטי–ישראל מתחילה אף היא, במילה זהה (וזאת): וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ: (דברים לג, א). המילה וזאת, מופיעה שוב בפרשת ואתחנן: וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר–שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (דברים ד, מד). בפרשת וזאת הברכה, הקב"ה חוזר באוזני משה על שבועתו לאבותינו, ככתוב: וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל–הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל–פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת–כָּל–הָאָ֛רֶץ אֶת–הַגִּלְעָ֖ד עַד–דָּֽן: וְאֵת֙ כָּל–נַפְתָּלִ֔י וְאֶת–אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל–אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַחֲרֽוֹן: וְאֶת–הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת–הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד–צֹֽעַר: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר: (דברים לד, א–ד).

The blessing by our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, actually used a demonstrative pronoun (and this) for each [particular] tribe of Israel: And this is the blessing wherewith Moses the man of God blessed the children of Israel before his death (Deuteronomy 33:1). The expression ve-zot (and this) appears again in Parashat Va’etḥannan: And this is the Torah which Moses set before the children of Israel (Deuteronomy 4:44). In Parashat Ve-zot Ha-berakha (Deuteronomy 33:1–34:12) the Holy One, Blessed be He, repeats into Moses’ ears the oath made to our forefathers, as it is written: And Moses went up from the plains of Moab unto mount Nebo, to the top of Pisgah, that is over against Jericho. And Y·H·W·H showed him all the land, even Gilead as far as Dan; and all Naphtali, and the land of Ephraim and Manasseh, and all the land of Judah as far as the hinder sea; and the South, and the Plain, even the valley of Jericho the city of palm-trees, as far as Zoar. And Y·H·W·H said unto him: ‘This is the land which I swore unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, saying: I will give it unto thy seed; I have caused thee to see it with thine eyes, but thou shalt not go over thither’ (Deuteronomy 34:1–4).

הברכה, המתגלגלת מאברהם ליצחק, מיצחק ליעקב, מיעקב לבניו, ומהם לעם–ישראל כולו, מהי? ברכה זו, המתגלמת גם בברכתו הגדולה של משה רע"ה לשבטי–ישראל, אינה אלא התורה. אולם, אין ברכה זו בבחינת מתנת–חינם, שניתנה לצאצאי האבות. אלא, שצוּותה מורשה לישראל לקיים את התורה, כלשון הכתוב: תּוֹרָ֥ה צִוָּה–לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב: (דברים לג, ד). זאת התורה, זאת הברכה וזאת הארץ. אם נקיים את זאת התורה, תהיה לנו זאת הברכה, ותהיה לנו זאת הארץ. משה רע"ה מסיים את התורה במילים אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּיהֹוָ֔ה (דברים לג, כט). ר"ל, אשריך עם ישראל, שניתנה לך התורה. ספר תהלים פותח במילים: אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗יש אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֑ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב: כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה: (תהלים א, א–ב). נעים זמירות ישראל, מגלה לנו במה מתבטא אושרו של האדם: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. מעגל הדורות נסגר: ברכות התורה יתקיימו באיש הדבק בתורת משה הכתובה. הקב"ה מבטיח: כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה נֹתֵ֥ן שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם חֻקֹּ֛ת יָרֵ֥חַ וְכוֹכָבִ֖ים לְא֣וֹר לָ֑יְלָה רֹגַ֤ע הַיָּם֙ וַיֶּהֱמ֣וּ גַלָּ֔יו יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ: אִם–יָמֻ֜שׁוּ הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנַ֖י נְאֻם–יְהֹוָ֑ה גַּם֩ זֶ֨רַע יִשְׂרָאֵ֜ל יִשְׁבְּת֗וּ מִהְי֥וֹת גּ֛וֹי לְפָנַ֖י כָּל–הַיָּמִֽים: (ירמיה לא, לד–לה). נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר (שמואל א טו, כט). הבטחת הקב"ה היא לעם ישראל כעם. כל איש ואיש מישראל, חייב ללמוד וללמד תורה ומצוות, וכן שיצווה את בניו אחריו, לשמור את מצוות השי"ת, ולעשות צדקה ומשפט. למען יביא הקב"ה עליהם את הברכה, את הברכות בהם בירך את אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.

The Blessing which was passed from Abraham to Isaac, from Isaac to Jacob, from Jacob to his sons, and from to them to the entire nation of Israel… was what, exactly? This Blessing, which is embodied in Moses’ Great Blessing for the tribes of Israel (Deuteronomy 33), is nothing other than the Torah itself. Nevertheless, this kind of blessing was not some sort of free gift that was given to descendants of the patriarchs. Rather, it was commanded as a heritage for Israelites to keep the Torah, as expressed in the Scripture: Moses commanded us a Torah, an inheritance of the congregation of Jacob (Deuteronomy 33:4). This is the Torah, this is the blessing, and this is the land. If we uphold this Torah, we will have this Blessing, and will inherit this Land. Our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, brings the Torah to a close with the words: Happy art thou, O Israel, who is like unto thee? A people saved by Y·H·W·H (Deuteronomy 33:29). In other words, the People of Israel are happy for receiving the Torah. The book of Psalms opens with the words: Happy is the man that hath not walked in the counsel of the wicked, nor stood in the way of sinners, nor sat in the seat of the scornful. But his delight is in the Torah of Y·H·W·H; and in His Torah doth he meditate day and night (Psalms 1:1–2). The sweet singer of Israel (King David) shares with us the means by which man can find happiness: his delight is in the Torah of Y·H·W·H; and in His Torah doth he meditate day and night. The [pattern] of each generation is a closed circle: the blessings of the Torah will be realized for anyone who clings to the Written Torah of Moses, and the Holy One, Blessed be He, promises this Himself. Thus saith Y·H·W·H, Who giveth the sun for a light by day, and the ordinances of the moon and of the stars for a light by night, who stirreth up the sea, that the waves thereof roar, Y·H·W·H of hosts is His name: If these ordinances depart from before Me, saith Y·H·W·H, then the seed of Israel also shall cease from being a nation before Me for ever (Jeremiah 31:34–35). The Glory of Israel will not lie (1 Samuel 15:29). The promise of the Holy One, Blessed be He, is for the people of Israel as a nation. Each and every Israelite is required to study and to teach the Torah and [its] commandments, and, in turn, to instruct his children afterward in keeping the commandments of the One Whose Name is Blessed, and to act with justice and righteousness. This is so the Holy One, Blessed be He, will bring about the Blessing: the blessings invoked by our forefathers Abraham, Isaac, and Jacob.

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

ח. פרשת וארא

(8) Parashat Va’era

#8

וארא, היא הפרשה השנייה בספר שמות. וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל–מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: וָאֵרָ֗א אֶל–אַבְרָהָ֛ם אֶל–יִצְחָ֥ק וְאֶֽל–יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: (שמות ו, ב–ג). וָאֵרָ֗א – ונגליתי. אל–שדי – השי"ת ההופך, משנה ומסדר מערכות הטבע. וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם – "ל, הקדוש–ברוך–הוא נגלה לאבותינו והם האמינו בו, אעפ"י שלא עשה להם נסים ונפלאות, רק הבטיח להם שזרעם יהיה ברוך, יירש ארץ ויעמוד לעד. אבותינו האמינו בקב"ה, ותחשב להם לצדקה – זוהי האמונה שלא תלויה בדבר. אדם שמגיע לדרגת אמונתם של אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב מגיע לפסגת האמונה בקדוש ברוך הוא. זוהי אהבה והכרה שלימה ואמיתית בצור ישראל. בני–ישראל היו עבדים במצרים במשך כארבע–מאות שנה, ומהם למדו וספגו את האלילות ואת העבודה הזרה. יהושע בן נון, אחרי גמר כיבוש–הארץ, כאשר ראה שהעם מתחיל לעבוד את אלהי הכנענים והאמורים, מזהיר את העם ואומר להם: וְעַתָּ֞ה יְר֧אוּ אֶת–יְהֹוָ֛ה וְעִבְד֥וּ אֹת֖וֹ בְּתָמִ֣ים וּבֶאֱמֶ֑ת וְהָסִ֣ירוּ אֶת–אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁר֩ עָבְד֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֜ם בְּעֵ֤בֶר הַנָּהָר֙ וּבְמִצְרַ֔יִם וְעִבְד֖וּ אֶת–יְהֹוָֽה: (יהושע כד, יד).

Va’era (Exodus 6:2–11:32) is the second Parasha in the Book of Exodus. And God spoke unto Moses, and said unto him: I am Y·H·W·H; and I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, as God Almighty, but by My name Y·H·W·H I made Me not known to them (Exodus 6:2–3). And I appeared – And I revealed Myself. God Almighty – The One Whose Name is Blessed Who overthrows, changes, and brings order to the systems of nature. But by My name Y·H·W·H I made Me not known to them. This means that the Holy One, Blessed be He, was made manifest to our forefathers and that they put their faith in Him even though He didn’t perform any signs or miracles for them, only promising them that their seed will be blessed, will inherit the [Holy] Land, and that they will stand forever. Our forefathers believed in the Holy One, Blessed be He, and it was counted to them for righteousness: that [truly] was an unconditional [kind of] faith. A man who reaches the level of faithfulness possessed by our forefathers Abraham, Isaac, and Jacob reaches the pinnacle of belief in the Holy One, Blessed be He. This [level] is a perfect love for and awareness of the Rock of Israel. The children of Israel had been slaves in Egypt for a duration of 400 years, and it is from them that they had learned and absorbed paganism and idolatry. When Joshua b. Nun, upon completing the conquest of the land, saw that the people were beginning to worship the gods of the Canaanites and Amorites, he warns the nation and tells them: Now therefore fear Y·H·W·H, and serve Him in sincerity and in truth; and put away the gods which your fathers served beyond the River, and in Egypt; and serve ye Y·H·W·H (Joshua 24:14).

הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, מוכיח את העם שסטה מן הדרך, ככתוב: וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל–תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: וַיַּמְרוּ–בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת–שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת–גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר–הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (יחזקאל כ, ז–ט).

The Priest and Prophet Ezekiel b. Buzi would contend with the people who have turned aside from the Way, as it is written: and I said unto them: Cast ye away every man the detestable things of his eyes, and defile not yourselves with the idols of Egypt; I am Y·H·W·H your God. But they rebelled against Me, and would not hearken unto Me; they did not every man cast away the detestable things of their eyes, neither did they forsake the idols of Egypt; then I said I would pour out My fury upon them, to spend My anger upon them in the midst of the land of Egypt. But I wrought for My name’s sake, that it should not be profaned in the sight of the nations, among whom they were, in whose sight I made Myself known unto them, so as to bring them forth out of the land of Egypt (Ezekiel 20:7–9).

אבותינו במצרים, עבדו עבודה זרה, בגלל שישבו בתוך מצרים דורות רבים. ככה גם בימינו אלה, בעוונותינו הרבים, ישב עם ישראל אלפיים שנה בגלות הארוכה. המצב דומה להפליא: רוב העם – חלקו מתכחש לבורא עולם ולתורתו ואומר לא–היא, (אלה החילוניים), וחלקו הנוסף, מתכחש לתורת משה רע"ה, ועשה לעצמו תורה חדשה. מכיוון שבני ישראל בארץ–מצרים, בודאי לא כולם, אבל לפחות בחלקם – עבדו עבודה זרה, את אלוהי מצרים אשר ישבו בתוכם דורות רבים, נפגמה אמונתם, והיה צורך בעשר המכות אשר הכה הקב"ה את מצרים. היה צורך בקריעת ים סוף, ובהורדת המן מן השמים, בעמוד הענן יומם ובעמוד האש לילה, ובעוד נסים רבים. כלומר, דווקא כשאמונת דור יציאת מצרים הייתה פחותה, פגומה וחסרת שלמות, נזקקו בני–ישראל לאותה תגלית נסית, ולכל האותות והמופתים שעשה הקב"ה לעמו, לעיני פרעה ומצרים. הצורך בכל אותם אותות ומופתים מהווה, למעשה, סימן לחולשת אמונתם. אין אמונה שלמה, אלא אותה אמונה שאיננה זקוקה למופתים, והיא יראת–אלהים, מתוך אהבה והכרה אמיתית.

Our forefathers worshiped idols while in Egypt because they had spent generations dwelling among Egyptians. So it is in our own day – due to all of our wrongdoing – that the nation of Israel has stayed in prolonged exile for 2,000 years. The current status for most of the nation is astonishingly similar: some of them deny the Creator of the universe and His Torah and say “No way!” (these are the secularists), while others deny the Torah of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, and have made up their own Torah. Owing to the fact that the children of Israel – not all of them, but at least some – were idolatrous in the land of Egypt, serving the gods of the Egyptians whom they settled among for many generations, their [level] of faithfulness was [so] damaged that they would need [to witness] the Ten Plagues with which the Holy One, Blessed be He, afflicted Egypt. They would need the splitting of the Red Sea, the raining of manna from heaven, the pillar of a cloud by day and the pillar of fire by night, and many other additional miracles. This is all to say, of course, that the belief of the generation of the Exodus was minimal, damaged, and imperfect, such that the children of Israel needed that kind of miraculous intervention, with all the signs and wonders that the Holy One, Blessed be He, performed for His people before Pharaoh and the Egyptians. The need for all those signs and wonders, in fact, is an indication of the weakness of their faith. A perfect faith is nothing but a faith that doesn’t need miracles: and that is reverence for God, out of love and genuine acknowledgment.

קהל קודש, בתוך בני–עדתנו היקרה, רבים הם בעלי אמונה אמיתית בקדוש–ברוך–הוא, אמונה הקרובה לאמונת אברהם, יצחק ויעקב, אבותינו הקדושים. משום כך אין אנו זקוקים, לא לתפילין, לא לקמיעות, לא ללחישות, לא למזלות ולא לקברות צדיקים. אמונתנו בקדוש–ברוך–הוא חזקה כאמונת אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.

Holy Congregation, among the members of our dear [Karaite] community are many who possess a sincere faith in the Holy One, Blessed be He: a faith that approaches that of our holy forefathers Abraham, Isaac, and Jacob. For this reason, we have no need for tefillin, amulets, spells, mazzalot (zodiac signs), or the graves of saints. Our belief in the Holy One, Blessed be He, is as strong as the faith of our patriarchs Abraham, Isaac, and Jacob.

הקב"ה נתן לכל בני אנוש חופש בחירה. מניין אנו למדים זאת? אנו למדים זאת מכך, שהשי"ת אמר לקין, בטרם הרג את הבל אחיו (בראשית ד:ז): ועתה אִם–תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת – (אם תשלוט ביצר הרע), וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב, (אם לא תכין את לבבך לעשות רק את הטוב), אז – לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ – כלומר, יצר הרע אורב לך בכל מקום ומנסה לפתות אותך ואתה נמשך אליו, אבל – וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל–בּֽוֹ. נתתי בתוכך כח נגדי והוא יראת שמים. אם אך תרצה, בכך שתכין את לבבך – אתה תוכל לשלוט ביצר הרע ולהיות לו לאדון, ולא להיפך.

The Holy One, Blessed be He, granted freedom of choice to all mankind. Where do we learn this from? We learn this from the fact that the One Whose Name is Blessed told Cain – before he had murdered his brother Abel – If thou doest well (if you control your evil inclination), shall it not be lifted up? and if thou doest not well (if you don’t prepare your heart to only do what’s right, then) sin coucheth at the door; and unto thee is its desire, but thou mayest rule over it (Genesis 4:7). That is to say, the evil inclination is ready to ambush you at any place and tries to seduce you – and you are [even] attracted to it – but thou mayest rule over it. I have placed within you the power to resist, and that is the fear of God. If you would just so much as willingly prepare your heart, you could control that evil inclination and become its master and not the reverse.

וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה, כיצד מסתדר הדבר עם אמירת השם – וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת–לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה (שמות ז, ג) וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת–הָעָֽם: (שמות ד, כא)? איך הבחירה החופשית מסתדרת עם – וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת–לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה? הרי יש פה לכאורה התערבות אלוהית, המבטלת את הבחירה החופשית, ולא היא. הקב"ה ידע שפרעה ועבדיו רשעים גמורים הם, ואפילו אם היו משחררים את בני–ישראל, היו מתחרטים וחוזרים בהם. הקב"ה, ע"י כך שהקשה את לב פרעה, רצה להשיג שתי מטרות, האחת – להראות לפרעה ולכל מצרים את כוחו ואת גבורתו. ואכן הוא אומר לפרעה באמצעות משה רע"ה – וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת–כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכָל–הָאָֽרֶץ: (שמות ט, טז). השנייה – וחשובה לא פחות, להראות לבני–ישראל, שלא היו מסוגלים להכיר את השי"ת מתוך תודעתם והכרתם הם, את ידו החזקה וזרועו הנטויה, ככתוב: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל–מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל–פַּרְעֹ֑ה כִּֽי–אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת–לִבּוֹ֙ וְאֶת–לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ: וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן–בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת–אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר–שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי–אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: (שמות י, א–ב).

But I will harden: how does this message harmonize with the Lord’s statement: but I will harden his heart, and he will not let the people go (Exodus 4:21)? How is the [idea of] a free will reconciled with And I will harden Pharaoh’s heart (Exodus 7:3)? After all, there apparently is a [kind of] Divine intervention here that cancels the freedom of choice – but that’s not the case. The Holy One, Blessed be He, knew that Pharaoh and his servants were completely wicked, and even if they had liberated the children of Israel, they would have changed their minds and reneged. By hardening Pharaoh’s heart, the Holy One, Blessed be He, desired to accomplish two goals: first of all, to display His power and might to Pharaoh and all the Egyptians. And, indeed, He tells Pharaoh through our Rabbi Moses, may his soul rest in peace: But in very deed for this cause have I made thee to stand, to show thee My power, and that My name may be declared throughout all the earth (Exodus 9:16). The second, and no less important, [goal] was to be seen by the children of Israel who had been unable to acknowledge God from their own awareness and consciousness, by his strong hand and outstretched arm, as it is written: And Y·H·W·H said unto Moses: ‘Go in unto Pharaoh; for I have hardened his heart, and the heart of his servants, that I might show these My signs in the midst of them; and that thou mayest tell in the ears of thy son, and of thy son’s son, what I have wrought upon Egypt, and My signs which I have done among them; that ye may know that I am Y·H·W·H’ (Exodus 10:1–2).

פרשת השבוע הבא פרשת בוא אל פרעה. וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל–מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: קַדֶּשׁ–לִ֨י כָל–בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל–רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ... שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת ... וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: ... וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל–יָֽדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּֽהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם: (שמות יג:א–ב, ו, יג, טז) מצוות פדיון הבן הבכור נשתכחה מאתנו, עדת בני–מקרא, ועל כך עוד נדון בהמשך בהרחבה. אולם כבר כעת, חובתי להזכיר, כי חובה על כל יהודי ירא–שמים לקיים את מצוות פדיון הבן הבכור. זוהי מצווה לדורות כפי שנצטווינו: וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת–הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: (שמות יג, י). ר"ל – במועד שלה בזמן הקבוע שלה, וכן שמצווה זו היא לכל הדורות.

The upcoming weekly Torah portion is Parashat Bo’ El Parʻoh (Exodus 10:1–13:16). [That portion concludes with:] And Y·H·W·H spoke unto Moses, saying: ‘Sanctify unto Me all the first-born, whatsoever openeth the womb among the children of Israel, both of man and of beast, it is Mine.’ ...Seven days thou shalt eat unleavened bread... and all the first-born of man among thy sons shalt thou redeem.... And it shall be for a sign upon thy hand, and for frontlets between thine eyes; for by strength of hand Y·H·W·H brought us forth out of Egypt (Exodus 13:1–2, 6, 13, 16). The commandment to redeem the firstborn has been forgotten by our Karaite community, and we will have to discuss this topic at length more fully. Nevertheless, even now, it is [still] my responsibility to remind you that it is the duty of every God-fearing Jew to perform the commandment of the redemption of the firstborn son (pidyon ha-ben). This is a commandment for all generations, just like the commandment [about unleavened bread]: Thou shalt therefore keep this ordinance in its season from year to year (Exodus 13:10). That is to say, in its own season, at the designated time for it, and so we are commanded to do for all generations.

מאמר זה נכתב לזכרה של המנוחה גב' איבון בת מורד לייטו ז"ל.

This article was originally written in memory of the deceased Mrs. Yvonne b. Murad Lieto, of blessed memory.

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

ט. פרשת יתרו

(9) Parashat Yitro

#9

יתרו, חותן משה, היה כהן מדיין. אינו מבני ישראל, אולם האמין בקב"ה, ככתוב: וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת–הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד–מִצְרָֽיִם: עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי–גָד֥וֹל יְהֹוָ֖ה מִכָּל–הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (שמות יח, י–יא). פרשת יתרו היא אחת הפרשות הנשגבות שבתורה. כל פרשות התורה הן נשגבות, אלא שאנחנו כבני אדם לא רואים את כל הודם. פרשת יתרו יחד עם פרשת ואתחנן, מביאות אלינו, אל כל איש ישראל, את יסודות חוקי האלוהים. מהם יסודות חוקי האלוהים? עשרת–הדברות הם. כשם שלכל מבנה יש יסודות, גם לתורה יסודות, ויסודותיה – עשרת הדברות. כל תרי"ג מצוות התורה, עשה ולא תעשה, מסתעפות אחת לאחת מעשרת הדברות (שמות כ, ב–יג).

Jethro [Hebrew: Yitro], Moses’ father-in-law, was a priest of Midian. He wasn’t an Israelite, but he had faith in the Holy One, Blessed be He, as it is written: And Jethro said: ‘Blessed be Y·H·W·H, who hath delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; who hath delivered the people from under the hand of the Egyptians. Now I know that Y·H·W·H is greater than all gods; yea, for that they dealt proudly against them’ (Exodus 18:10–11). Parashat Yitro [Exodus 18:1–20:26] is one of the most sublime portions in the Torah. Every Torah portion is sublime, [of course,] but we as human beings do not perceive their full splendor. Parashat Yitro, together with Parashat Va’etḥannan (Deuteronomy 3:23–7:11), convey for us the principles of God’s laws. What are the principles of God’s laws? The Decalogue. Just as every building has a foundation, so does the Torah have principles: and its principles are [set] in Ten Statements [commonly referred to as the Ten Commandments]. All of the 613 commandments of the Torah, both what to do and what not to do, branch out from each of the Ten Statements (Exodus 20:2–13).

אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים: (שמות כ, ב) – כל האמת והשלום, היושר הצדק והאמונה, החיים והטוב, החסד והרחמים. ודעת האל המיוחד, שאחד הוא ואין שני לו, ואיננו נמדד. אין לו ערך, לא דמות ולא תמונה, לא חבר ולא עוזר. האל המושיע והמסתתר, אשר לו הנסתרות ולנו הנגלות. לשמוע לנביאיו, להתפלל לפניו, לחלות את פניו, לעבדו בשמחה וביראה, בגיל וברעדה. לאהבה אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאודך – בכל היקר לך. לדבקה בו, ללכת אחריו, לכסוף למקדשו ולמקום משכן כבודו. לשמור שבתותיו ומועדיו. להקריב לו קורבנות עולות ושלמים, תרומות, מעשרות וביכורים. יראת כל זכור: זָכ֛וֹר אֶת–י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ: (שמות כ, ח), זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר–עָשָׂה֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל–מִצְרָֽיִם: (דברים ז, יח), זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: (דברים כה, יז), וזָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר–עָשָׂ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: (דברים כד, ט). אהבת רעים, שנאת אויבי הקב"ה, והתוודות על עוונות – כל אלה ודומיהם יוצאים ותלויים מהדיבר הראשון: אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ.

I am Y·H·W·H thy God, who brought thee out of the land of Egypt, out of the house of bondage (Exodus 20:2). [This embraces] everything that is true, peaceful, upright, just, faithful, life-giving, good, merciful, and compassionate. The knowledge of monotheism: that He is One, without having a second, and is beyond any measure. There is no way to evaluate Him Who has no likeness, picture, partner, or helper. [He is] the God Who saves but Who is also concealed; to Whom belongs the secret things, but leaves the revealed things to us. [This relates to the commandments] to listen to His prophets, to pray in His presence, to seek His face; to worship Him with joy and with fear, with jubilation and with trembling. To love Him with all your heart and soul, and with all your might: with everything that is dear to you. To cling to Him, to walk after Him, to yearn for His Temple and the place where His Glory dwells. To keep His Sabbaths and appointed times. To present offerings to Him: elevation offerings, peace offerings, freewill offerings, tithes, and first-fruits. To diligently remember everything [He left on record]: Remember the Sabbath to keep it holy (Exodus 20:8); Remembering you shall remember what Y·H·W·H did to Pharaoh and to all Egypt (Deuteronomy 7:18); Remember what Amalek did to you on the way when you went out of Egypt (Deuteronomy 25:17); and Remember what Y·H·W·H did to Miriam on the way when you went out of Egypt (Deuteronomy 24:9). Loving one’s neighbors, hating the enemies of the Holy One, Blessed be He, and confessing one’s wrongdoings – all of these and those like them flow from and depend on the First Statement: I am Y·H·W·H thy God.

לֹֽא–יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל–פָּנָֽי (שמות כ, ג): – כל עוול ורשע, גזל וחמס, שקר וכזב, תוך ומרמה. כל רע ותועבה, עבודה זרה, קוסמים ומעוננים, מכשפים ומנחשים, חוברי חבר ושואלי אוב, ידעונים ודורשים אל המתים, רוחות ושדים, תמונת כל, פסלים ומצבות. כל אלה מסתעפים מהדיבר השני. ולא רק אלה, אלא כלל הטומאות: זבים וזבות, נידות ויולדות, טומאת מת, טומאת נבלות ואכילת טרפות – אף הם מסתעפים מהדיבר השני – לֹֽא–יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל–פָּנָֽי:. בהמשכו של הדיבר השני, הקב"ה מודיע לנו את הדברים הברורים האלה: כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל–בָּנִ֛ים עַל–שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל–רִבֵּעִ֖ים לְשֹֽׂנְאָֽי: (שמות כ, ד). כלומר, פקידת העוון איננה אוטומטית. רק במידה והדורות השני, השלישי והרביעי יחטאו גם הם, אז יפקוד עליהם הקב"ה גם את עוון אבותם, וזה אשר נאמר – לשונאי. לעומת זאת, עֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים – לאלף דור, לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: (שמות כ, ו).

Thou shalt have no other gods before Me (Exodus 20:3). [This embraces] everything that is perverse and evil: robbery and violence, falsehood and lies, subversion and sneakiness. Every wrong and abominable thing: idolatry, magic, fortune-telling, sorcery, spell-making, joining a witch coven, making requests of ghosts, having séances and invoking the dead, ghosts, and demons; any kind of depiction, graven images or obelisks. All of these things are ramifications of the Second Statement. Not only these things, but also all of the laws of impurity are derived from the Second Statement: for men and women having a discharge, for menstrual and puerperal blood, for the uncleanness of the dead, for the impurity of carcasses, and the consumption of torn animals – all are based on Thou shalt have no other gods before Me. In the Second Statement, the Holy One, Blessed be He, goes on to clearly inform us of the following: For I the Y·H·W·H thy God am a jealous God, visiting the iniquity of the fathers upon the children unto the third and fourth generation of them that hate Me (Exodus 20:4). That is to say, visiting the iniquity is not automatic. Only to the extent that the second, third, and fourth generations themselves will also sin, that the Holy One, Blessed be He, would then visit upon them the iniquity of their parents: those about whom it is said them that hate Me. Otherwise showing mercy unto the thousandth generation of them that love Me and keep My commandments (Exodus 20:6).

לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת–שֵֽׁם–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר–יִשָּׂ֥א אֶת–שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: (שמות כ, ז). כל שבועת שקר וחילול השם ותורתו, ונודר, נשבע ולא משלם, ומבטיח נשבע ולא מקיים – כל אלה תלויים בדיבר השלישי: לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת–שֵֽׁם–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא.

Thou shalt not take the name of Y·H·W·H thy God in vain, for Y·H·W·H will not hold him guiltless who takes His name in vain (Exodus 20:7). [This embraces] all false oaths, the treating of God’s name and Torah as ordinary, vowing and swearing without fulfillment, and making promises without keeping them – all of these things are derived from the Third Statement: Thou shalt not take the name of Y·H·W·H thy God in vain.

זָכ֛וֹר אֶת–י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ: (שמות כ, ח) שמירת השבתות, המועדים וראשי החודשים. שילוח עבדים חופשיים ושמיטת חובות לחלשים. שמיטת האדמה והיובל, פדיון הבן הבכור, מתנות כוהנים, תרומות ונדבות. מילת עורלות בשר, עורלות לב (וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם (דברים י, טז)) ומצוות ציצית. שחיטת בהמות ועופות טהורים ושפיכת דמם – כל אלה ודומיהם תלויים ומסתעפים מהדיבר זָכ֛וֹר אֶת–י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת.

Remember the Sabbath day, to keep it holy (Exodus 20:8). [This requires] the observance of Shabbat, appointed times, and new moons. [This also implies] setting servants free and forgiving the debts of the downtrodden, [observing] the Sabbatical and Jubilee years in the Holy Land, the redemption of the firstborn son; gifts for the Levitical Priests, freewill offerings, and voluntary contributions. Circumcising the foreskin of both the body and the heart – Circumcise therefore the foreskin of your heart (Deuteronomy 10:16) – and the commandment to wearing fringes (ṣiṣit). The kosher slaughter of clean species of birds and mammals, and the draining of their blood – all of these and laws like them depend upon and extend from the Statement, Remember the Sabbath day.

כַּבֵּ֥ד אֶת–אָבִ֖יךָ וְאֶת–אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַֽאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (שמות כ, יב) כל כיבוד בנים לאבות ולאימהות. וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן (ויקרא יט, לב), וכיבוד שופטים ודיינים השופטים עפ"י דין–תורה. האיסור לקלל את השי"ת חס ושלום, לקלל אב, אם, מלך ונשיא. מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם (ויקרא יט, לב), וכִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן–צִפּ֣וֹר (דברים כב, ו), סדר ירושות, סדר נחלות וסדר אבלות לאבות ואימהות. דין הורי הבעל כאילו היו הורי האישה, ודין הורי האישה כאילו היו הורי הבעל. כל אלה ודומיהם תלויים בדיבר כַּבֵּ֥ד אֶת–אָבִ֖יךָ וְאֶת–אִמֶּ֑ךָ.

Honour thy father and thy mother, that thy days may be long upon the land which Y·H·W·H thy God giveth thee (Exodus 20:12). [This encompasses] all aspects of children honoring fathers and mothers. [This also is to] honour the face of the old man (Leviticus 19:32), and to respect the judges and jurists who decide cases based on the rulings of the Torah. The prohibition of (heaven forbid) cursing His name, one’s father, mother, king or president. Thou shalt rise up before the hoary head (Leviticus 19:32) and If a bird’s nest chance to be before thee in the way, in any tree or on the ground, with young ones or eggs, and the dam sitting upon the young, or upon the eggs, thou shalt not take the dam with the young (Deuteronomy 22:6). Handling inheritance and estates in an orderly way as well as the process of mourning for one’s father and mother. The ruling that the husband’s parents are to be treated as the wife’s parents, and vice versa. All of these things, and those like them, depend upon the Statement, Honour thy father and thy mother.

לֹ֥א תִרְצָ֖ח: (שמות כ, יג) – כל רצח ושפיכת דם במזיד ובמרמה, בדיבור וברכילות. בניית בית ללא מעקה, חופר בור ולא כיסהו. אחזקת שור נגח ומועד, אחזקת נשק טעון ולא מוסתר. מתן רשיונות והיתרים שלא כמשפט, המסכנים את הציבור, עקב שוחד וכל סיבה אחרת. לקיחת כופר לנפש רוצח, ובֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה (דברים כא, יח) – כל אלה ודומיהם תלויים בדיבר לֹ֥א תִרְצָ֖ח:

Thou shalt not murder (Exodus 20:13). [This entails] all forms of murder and bloodshed, regardless of whether it was through premeditation, fraudulence, speech or slander. Building a house without safety rails or digging a hole without covering it. Ownership of an ox that habitually gores or ownership of a loaded weapon that has not been kept hidden. The illegal provision of licenses or authorization that causes public danger, whether in exchange for a bribe or for any other reason. Taking a ransom to preserve the life of a murderer. [The case of ] a stubborn and rebellious son[, that will not hearken to the voice of his father, or the voice of his mother, and though they chasten him, will not hearken unto them] (Deuteronomy 21:18). All of these things, and those like them, depend upon the Statement, Thou shalt not murder.

לֹ֣א תִנְאָ֑ף: (שמות כ, יג) – כל ניאוף וזנות שנוהגים בני אדם, בין בפנויות, בין באלמנות וכל שכן באשת איש. מפתה נערה בתולה, ושוכב עם זכר משכבי נקבה. וכל החוזר ולקח את אשתו אחרי שנטמאה לאחר. סדר עריות וכל האיסורים המפורטים בפרשת קדושים, וכן סדר הייבום והחליצה בזמן מלכות – כולם תלויים ומסתעפים מהדיבר לֹ֣א תִנְאָ֑ף.

Thou shalt not commit adultery (Exodus 20:13). Any form of adultery that is practiced among mankind, whether it be with single women, widows, or with any married woman. From the man who seduces a virgin to a man who sleeps with a male the way one would sleep with a female. Anyone who goes back and remarries his wife after another man has defiled her. The rules about revealing forbidden forms of nakedness and all of the prohibitions specified in the Torah portion of Qedoshim (Leviticus 20), and even the laws of levirate marriage and extrication that apply when Israel has a sovereign kingdom: all of them depend upon and extend from the Statement, Thou shalt not commit adultery.

לֹ֣א תִגְנֹ֔ב: (שמות כ, יג) – כל גניבה בבית ובשדה, ביום ובלילה, בסתר ובגלוי, במרמה, בתחכום ובהונאה. כל עושק וכל גזל. הלנת שכר שכיר. כל עשיית עוול במשפט, במידה במשקל ובמסורה. אבן גדולה ואבן קטנה, איפה ואיפה. לקיחת נשך ותרבית. לא תשיג גבול רעך, והבערת אש בשדה קוצים שהתפשטה לשדה רעך – כולם תלויים בדיבר לֹ֣א תִגְנֹ֔ב.

Thou shalt not steal (Exodus 20:13). Any form of theft, whether indoors or outdoors, by day or by night, secretly or openly, by trickery, by outwitting someone, or through extortion. Any form of oppression or burglary. Denying pay to an employee. Any act of perverting justice, whether by weight, measurement, or volume. Having different standards of weights or measures [for different people]. Exacting usury or interest [from borrowers]. The commandment against moving the borderlines of one’s neighbor. The commandment about setting bramble on fire in one field that grows out of control and burns up a neighboring field. All of them depend on the Statement, Thou shalt not steal.

לֹֽא–תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר: (שמות כ, יג) – כל עדות שיעידו בני אדם בשקר ובכזב. משפט פלילי ומשפט אזרחי. הנוגע להון ולרכוש, הנוגע לפגיעה ולנזק, גזילת ממון ופגיעה בכבוד. עדות שקר כדי לזכות חייב או לחייב זכאי. עד חמס, הטיית משפט ולקיחת שוחד. הצדקת רשע והרשעת צדיק כולם ודומיהם תלויים בדיבר לֹֽא–תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר.

Thou shalt not bear false witness against thy neighbour (Exodus 20:13). Any form of false or deceptive testimony that is done among mankind, whether in criminal or civil court. Anything of this kind relating to capital or property, injury or harm, or the theft of property or injury to one’s dignity. Using false testimony to clear a guilty party, or to hold guilty an innocent party. [The law against] a vile witness framing a suspect. Corrupting the judicial system or accepting a bribe. Condemning a righteous person, or justifying a criminal. All of these things, and those related to them, depend on and extend from the Statement, Thou shalt not bear false witness against thy neighbour.

לֹ֥א תַחְמֹ֖ד (שמות כ, יד) – כל חמדנות שחומדים בני אדם, בתאוות נשים ורכוש, בתים שדות וכרמים , מכוניות , דברי ערך וחפצי אומנות. וכן כל דומיהם – כולם תלויים בדיבר העשירי והאחרון לא תחמוד. יש להיזהר במיוחד בדיבר הזה, החמדנות, כידוע, היא שורש כל הרע, שכן כל רוצח, כל נואף, כל גונב, קודם כל הוא חומד.

Thou shalt not covet (Exodus 20:14). [This covers] any kind of covetousness that people may indulge in: whether in the lust for women, or for houses, property, vehicles, valuables, or works of art. The same applies to other things, as well. All of them apply to the Tenth Statement, Thou shalt not covet. One must particularly be careful regarding covetousness, because, as it is known, that is the root of all evil: it is well known that every murderer, adulterer, and thief starts out as a coveter.

יהי רצון מלפני הקב"ה, שיקיים בימינו את דבריו הטובים, אשר אמר ע"י הנביא ירמיה בן חלקיהו הכהן: כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת–בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה נָתַ֤תִּי אֶת–תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל–לִבָּ֖ם אֶכְתְּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ–לִ֥י לְעָֽם: וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת–רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת–אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת–יְהֹוָ֑ה כִּֽי–כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְּטַנָּ֤ם וְעַד–גְּדוֹלָם֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר–עֽוֹד: (ירמיה לא, לב–לג).

May it be the will of the Holy One, Blessed be He, that the good words said by the Prophet Jeremiah b. Hilkiah the Priest would find their fulfillment, as it is written: But this is the covenant that I will make with the house of Israel after those days, saith Y·H·W·H, I will put My law in their inward parts, and in their heart will I write it; and I will be their God, and they shall be My people; and they shall teach no more every man his neighbour, and every man his brother, saying: ‘Know Y·H·W·H’; for they shall all know Me, from the least of them unto the greatest of them, saith Y·H·W·H; for I will forgive their iniquity, and their sin will I remember no more (Jeremiah 31:32–33).

אז יתקיים עלינו מקרא שכתוב: בְּכָל–הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת–שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ: (שמות כ, כ).

Then, at last, the Scripture will be fulfilled upon us, which says: in every place where I cause My name to be mentioned I will come unto thee and bless thee (Exodus 20:20).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

י. כי תשא

(10) Parashat Ki Tissa’

#10

כי תשא, (תשא – לשון זקיפה, גדוּלה והרמת הראש). בפרשת כי תשא, מופיע הסיפור העצוב והנורא של עבודת עגל הזהב, עליו אמרו העם היוצאים ממצרים – אלה אלוהיך ישראל, רחמנא לצלן. ככתוב: וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (שמות לב, ד). הדור אשר יצא ממצרים, וראה במו עיניו את נפלאות השם ואת עשר המכות בהם הכה השי"ת את מצרים, ואשר ראה במו עיניו את קריעת ים סוף ואת המים אשר עמדו להם כחומה וכנד מימינם ומשמאלם. הדור אשר ראה לילה אחר לילה, את עמוד האש אשר נועד להשרות עליהם ביטחון ולהאיר את דרכם, ויום יום את עמוד הענן שהצל עליהם מחום השמש. דור אשר שמע את קול הקב"ה מדבר מן השמיים, ואשר קיבל את עשרת הדיברות הכתובות על לוחות הברית באצבע אלוהים. כיצד ייתכן, שבני דור זה שכבר חזו בנפלאות הקב"ה וכבר חוו ניסים על בשרם, פנו לאהרון הכהן ובקשו אלהים אחרים, ככתוב: וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי–בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן–הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל–אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה–לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי–זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה–הָ֥יָה לֽוֹ (שמות לב, א)? סרו מהר העם מן הדרך, שכחו ורחקו מאל מושיעם אשר הראם גדולות במדבר ובמצרים. לכך, לדעתי יש הסבר אחד ויחיד: זהו דור אשר לא הכין את לבבו ולא נאמנה את אל רוחו.

The portion of Ki Tissa’ (Exodus 30:11–34:35). Tissa’ conveys the Hebrew expression for standing great or tall, or of lifting the head. In this parasha, we find the sad and awful account of the worship of a golden calf, concerning which the nation who had made an exodus from Egypt said: These are thy gods, O Israel (may He have mercy upon us). As it is written: And he received it at their hand, and fashioned it with a graving tool, and made it a molten calf; and they said: ‘These are thy gods, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt’ (Exodus 32:4). That generation which partook in the Exodus from Egypt, and saw God’s wonders with its own eyes, and the ten plagues by which the One Whose Name is Blessed smote the Egyptians, and the splitting of the Red Sea whose waters stood at their left and right hands as a solid wall. That generation, which witnessed night after night a pillar of fire serve as their sentry and torch to illuminate the way forward, and day after day experienced the shade of the pillar of cloud, which shielded them from the heat of the sun. That generation, which heard the voice of the Holy One, Blessed by He, and received the Ten Statements written by the finger of God on the tablets of the covenant! How could it possibly be, then, that the members of a generation who had just witnessed the wonders of the Holy One, Blessed be He, and physically experienced miracles, could turn to Aaron the Priest and demand more gods? [Yet,] it is written: And when the people saw that Moses delayed to come down from the mount, the people gathered themselves together unto Aaron, and said unto him: ‘Up, make us a god that shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him’ (Exodus 32:1). The nation quickly got off the path, and both forgot and distanced themselves from the God who saved them, and Who caused them to see great things in the desert and in Egypt. I think there is one, and only one, explanation for this: that generation did not prepare its heart or make its spirit steadfast.

יהודי המאמין בקב"ה, אם לא יכין לבבו יום ביומו לעבודת הקב"ה, הרי הוא מחטיא את העיקר. מהי הכנת הלב? זאת היא עבודת אדם על עצמו ונפשו, לטהרה מכל מחשבות רעות, ולכוון את נפשו לאהבת הקב"ה ולקיום מצוותיו. גם לתפילה הנושא אדם אל בוראו, חשיבות רבה. תפילה הבאה מעומק הלב, מכוונת ומטהרת את נפש האדם. אולם יש לזכור שהתפילה אינה העיקר, אלא אמצעי לקירוב לבבו של האדם, למצוות השי"ת.

A Jew who believes in the Holy One, Blessed be He, [but] who hasn’t prepared his heart to serve Him, is missing the point. What does it mean to prepare the heart? It is when a man works on his heart and soul, purifying himself of all wrong thoughts, and focusing his soul on loving the Holy One, Blessed be He, and on keeping His commandments. Even prayer, which carries a person closer to his creator, holds great significance: prayer that comes out of the depths of a person’s heart both focuses and purifies a person’s soul. Nevertheless, it must be remembered that prayer itself is not an end, but is a means of drawing a person’s heart closer to the commandments of the One Whose Name is Blessed.

קדושתם של לוחות הברית, ספרי הקודש, ארון הקודש ובית המקדש, אינה באה מצד עצמם. אלא הם מתקדשים באשר עם ישראל שומר ומקיים את מצוות הקב"ה. אדם אשר אינו שומר ומקיים את מצוות הקב"ה ומזלזל בהם, הרי הוא מחלל שם שמיים חלילה, וכן מחלל את קודשי–ישראל שהוזכרו. עובדה מצערת היא, שגויים שרפו בתי–כנסת וספרי תורה וקדושה לרוב, במקומות רבים בעולם. משה רע"ה, שיבר את לוחות הברית ברדתו מן ההר בחורי אף, בראותו את עבודת עגל הזהב. עובדות אלו ממחישות כי קודשי–ישראל אלו איבדו את קדושתם, בשל המעשים הרעים של העם, וכי קדושתם של קודשי ישראל, מתקיימת רק במידה ועם ישראל מקיים את מצוות השי"ת, ובכך הם מתקדשים.

The sanctity of the Tablets of the Covenant, holy books, the Holy Ark, and even the Temple does not come from the objects themselves. Rather, they become holy when the people of Israel keeps and fulfills the commandments of the Holy One, Blessed be He. A person who not only fails to observe the commandments of the Holy One, Blessed Be, but rejects them, has essentially blasphemed the name of God Himself, and profanes the same sacred articles we just mentioned. Painfully, Gentiles have incinerated synagogues, Torah scrolls and even martyrs in many places around the world. Moses himself, may his soul rest in peace, shattered the Tablets of the Covenant when he came from Mount Sinai in [righteous] indignation from seeing the widespread worship of the Golden Calf. These examples should convince us that Israel’s most sacred possessions lost their sanctity due to the people’s wrongdoing, and the holiness of those articles persists only to the extent that the nation of Israel keeps the commandments of the One Whose Name is Blessed.

דברי התורה, צריך שיהיו על לב האדם תמיד, ועליו להגות בם בשבתו בביתו, בלכתו בדרך, ובשכבו ובקומו. ככתוב: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל–לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: (דברים ו, ו–ז).

The words of the Torah should continually be upon a person’s heart: he must meditate upon them, whether sitting at home or on the road, whether lying down or getting up. As it is written, And these words, which I command thee this day, shall be upon thy heart; and thou shalt teach them diligently unto thy children, and shalt talk of them when thou sittest in thy house, and when thou walkest by the way, and when thou liest down, and when thou risest up (Deuteronomy 6:6–7).

וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת–פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהֹוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: (שמות לב, יא). ביטוי זה הינו יחידני בתורה, בהקשר של אלוהי–משה, זאת לעומת פעמים רבות, בהם מוזכרים בתורה הביטויים: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. קדמה לביטוי זה, אמירת הקב"ה למשה רע"ה – לֶךְ–רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔. ככתוב: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל–מֹשֶׁ֑ה לֶךְ–רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (שמות לב, ז). אמירה זו של הקב"ה מעידה על כך, שאין עם ישראל נחשב לעם ה' באופן אוטומטי ואבסולוטי. אלא, מכיוון שכפרו באלוהותו ע"י עבודה זרה, הפסיק הקב"ה להחשיבם כעמו. עם ה' הינו תואר נכבד ועצום, השמור ומותנה לעם ישראל בהיותו מכיר בהיות הקב"ה אלוהים יחיד, ואין זולתו בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד. על אותו משקל ובאותה אנלוגיה, דעתי היא, כי אדם אינו נחשב יהודי בעיני הקב"ה אם אינו מאמין בו, בקב"ה. השם יהודי, נגזר משמו של יהודה, בנה הרביעי של לאה אמנו, ופירושו, יהודה – זה הוא אלוהים אשר נתן לי ארבעה בנים . השם יהודי, שמור למאמינים באמונה שלמה בקב"ה, וזאת דעתי, מתוך הכתוב בתורה לגבי העוברים על מצוות חשובות ומסוימות (דבר המעיד על חוסר האמונה): וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל/ מעמיה/ מקרב עמיה (שמות יב, טו).

And Moses besought Y·H·W·H his God, and said: ‘Y·H·W·H, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand?’ (Exodus 32:11). This expression, referring to Him as Moses’ God is unique in the Torah, although we find many references to the “God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob.” Prior to this expression, the Holy One, Blessed be He, gave an order to our Rabbi Moses, may his soul rest in peace – Go, get thee down; for thy people. Go, get thee down; for thy people, that thou broughtest up out of the land of Egypt, have dealt corruptly (Exodus 32:7). This proves that the nation of Israel is not automatically considered to be HaShem’s people. Moreover, because they denied His supremacy as God through their idolatrous actions, the Holy One, Blessed be He, ceased to consider them as His own people. Being HaShem’s people is an honor and distinction that is [only] granted to the people of Israel who recognize the exclusive oneness of the Holy One, Blessed be He. On this basis, I maintain that a person cannot be considered a Jew in the eyes of the Holy One, Blessed be He, if he himself fails to believe in God. The term Jew/Yehudi has as its root the name Judah/Yehudah: the fourth son of our matriarch Leah, named in praise of the God who gave her four sons. The designation of being a Jew is reserved for those who have complete faith in the Holy One, Blessed be He; and this, I think, is why we find that the Torah says, concerning those who violate the most important and fundamental commandments out of a complete lack of faith, And that soul shall be cut off from Israel (Exodus 12:15) or from My people or from the midst of its people.

מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ: (שמות לב, לב) – בשני מקומות נוספים בתנ"ך, מלבד המופיע בפרשת כי תשא, מוזכר ספר זיכרון של הקב"ה. בספר מלאכי – אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י יְהֹוָ֖ה אִ֣ישׁ אֶל–רֵעֵ֑הוּ וַיַּקְשֵׁ֤ב יְהֹוָה֙ וַיִּשְׁמָ֔ע וַ֠יִּכָּתֵ֠ב סֵ֣פֶר זִכָּר֤וֹן לְפָנָיו֙ לְיִרְאֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ: (מלאכי ג, טז). וכן בספר דניאל – וּבָעֵ֣ת הַהִיא֩ יַעֲמֹ֨ד מִֽיכָאֵ֜ל הַשַּׂ֣ר הַגָּד֗וֹל הָעֹמֵד֮ עַל–בְּנֵ֣י עַמֶּ֒ךָ֒ וְהָיְתָה֙ עֵ֣ת צָרָ֔ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא–נִהְיְתָה֙ מִֽהְי֣וֹת גּ֔וֹי עַ֖ד הָעֵ֣ת הַהִ֑יא וּבָעֵ֤ת הַהִיא֙ יִמָּלֵ֣ט עַמְּךָ֔ כָּל–הַנִּמְצָ֖א כָּת֥וּב בַּסֵּֽפֶר: (דניאל יב, א). הכוונה היא, לאותו ספר שכל אדם המופיע בו יזכה לחיי עולם. בקשתו של משה רע"ה להימחק מהספר, מעידה, ואולי יותר מכל, על ענוותו, גדולתו, עצמותו והשתדלותו הרבה, בעד העם אשר חטא לפני השי"ת.

‘Blot me not, I pray Thee, out of Thy book which Thou hast written’ (Exodus 32:32). In two additional places of the Tanakh (besides this particular verse in our portion) do we find reference to a Book of Remembrance that belongs to the Holy One, Blessed be He. This is according to: Then they that feared Y·H·W·H spoke one with another; and Y·H·W·H hearkened, and heard, and a book of remembrance was written before Him, for them that feared Y·H·W·H, and that thought upon His name (Malachi 3:16). And also: And at that time shall Michael stand up, the great prince who standeth for the children of thy people; and there shall be a time of trouble, such as never was since there was a nation even to that same time; and at that time thy people shall be delivered, every one that shall be found written in the book (Daniel 12:1). This is the same record in which everyone who appears within it merits eternal life. Our Rabbi Moses’ request to be erased from this record is the most profound testimony to his own humility, nobility and commitment to interceding on behalf his people who sinned in the very presence of the Holy One, Blessed be He.

וְעַתָּ֡ה אִם–נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת–דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא–חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה (שמות לג, יג). משה רע"ה, מבקש מהשי"ת שיודיעו מהם הכללים בהם נוהג השי"ת את עם בני–ישראל. זאת על–מנת שכללים אלו יועברו לכל העם, למען ישכילו להבין אותם בכל הנוגע להנהגה האלוהית.

‘Now therefore, I pray Thee, if I have found grace in Thy sight, show me now Thy ways, that I may know Thee, to the end that I may find grace in Thy sight; and consider that this nation is Thy people’ (Exodus 33:13). Our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, here makes a request of the One Whose Name is Blessed that He would let the Israelite nation know the rules by which He operates. This would happen by making these rules available to the entire nation, so that they would be enlightened enough to understand everything that pertains to Divine intervention.

וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל–פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב–חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת: נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל–בָּנִים֙ וְעַל–בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל–שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל–רִבֵּעִֽים: וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ (שמות לד, ו–ח).

And Y·H·W·H passed by before him, and proclaimed: ‘Y·H·W·H, Y·H·W·H, God, merciful and gracious, long-suffering, and abundant in goodness and truth; keeping mercy unto the thousandth generation, forgiving iniquity and transgression and sin; and that will by no means clear the guilty; visiting the iniquity of the fathers upon the children, and upon the children’s children, unto the third and unto the fourth generation.’ And Moses made haste, and bowed his head toward the earth, and worshiped (Exodus 34:6–8).

יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן – שנאמר: וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל–כָּל–מַעֲשָֽׂיו: (תהלים קמה, ט).

Y·H·W·H, God, merciful and gracious: as it is written, and His tender mercies are over all His works (Psalms 145:9).

אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם – מאריך אף לחוטאים בטרם יענישם, (פירוש רבנו אהרון בן אליהו בעל הספרים: כתר תורה, גן עדן ועץ חיים).

Long-suffering: He delays His anger from punishing those who sin against Him (this interpretation was provided by our Karaite Rabbi Aharon b. Eliyahu, author of the fourteenth century classics, ʻEẓ Ḥayyim (“Tree of Life”) and Gan ʻEden (“Garden of Eden”)).

רַב–חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת – מגדיל חסדו לישרים וליראי–שמו.

Abundant in goodness and truth: He increases His mercy for those who fear His name.

נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים – כל אדם מזרע האבות אברהם יצחק ויעקב, נשמר לו החסד אשר הבטיח השי"ת, לאלף דור.

Keeping mercy unto the thousandth generation: anyone descended from the forefathers Abraham, Isaac, and Jacob enjoys grace that is preserved for thousands of generations after the One Whose Name is Blessed originally promised them.

נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה – מעביר עוונות, פשעים וחטאים לחוזרים בהם ממעשיהם, אך לא ינקה אותם במידה ולא ישובו מדרכם הרעה. ללמדך, שנשיאת העוונות והפשעים היא על תנאי, ובלבד ששבו מדרכם ולא יחזרו עליה. וכן, שאין לקב"ה משוא פנים ואיפה.

Forgiving iniquity and transgression and sin; and that will by no means clear the guilty: He will pass over the iniquities, crimes, and sins of those who turn in repentance to Him; yet He will not forgive them if they do not turn from their evil way. This teaches us that the forgiveness of sin is conditional: only for those who have repented of their ways and no longer repeat them. By this, the Holy One, Blessed be He, does not play favorites in any way.

פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל–בָּנִים֙ וְעַל–בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל–שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל–רִבֵּעִֽים – זאת לשונאי השם. אך ורק כאשר בנים חוזרים על פשעי אבותיהם, וחוזר חלילה, יפקד ויחשב עוון האבות על הבנים.

Visiting the iniquity of the fathers upon the children, and upon the children’s children, unto the third and unto the fourth generation: this applies to those who hate God. Only when sons repeat their fathers’ crimes will He take an account of the father’s sins upon the sons.

בעלי הקבלה, השמיטו בסידור התפילה שלהם חלק מהכתוב, וזאת החל מ– ...לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל–בָּנִים֙ וְעַל–בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל–שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל–רִבֵּעִֽים (שמות לד, ז), וכלה בהמשך – קידתו והשתחוותו של משה רע"ה, לקב"ה. לטענתם, אלו הם דברים קשים ומפחידים בחומרתם. נטלו להם זכות אשר לא להם, להשמיט דברי אלוהים חיים, כאילו רחומים הם יותר, רחמנא לצלן, מהשי"ת.

The Rabbanites have omitted a portion of this Scripture in their prayer service. This happens when they [skip over the second half of Exodus 34:7]: and that will by no means clear the guilty; visiting the iniquity of the fathers upon the children, and upon the children’s children, unto the third and unto the fourth generation, and simply end with [verse 8], where our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, bowed down before the Holy One, Blessed be He. They allege that those [other divine attributes] are intimidating and difficult in their nature. By so doing, they have taken it upon themselves to seem “more compassionate,” as it were, than God Himself (heaven forbid).

הקב"ה יקיים עלינו במהרה מאמרו הכתוב: הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל–יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר: כֹּֽה–אָמַ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתָב–לְךָ֗ אֵ֧ת כָּל–הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר–דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל–סֵֽפֶר: כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה וְ֠שַׁבְתִּ֠י אֶת–שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל–הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר–נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ: (ירמיה ל, א–ג).

May the Holy One, Blessed be He, soon establish upon us what He said in the Scriptures: The word that came to Jeremiah from Y·H·W·H, saying: ‘Thus speaketh Y·H·W·H, the God of Israel, saying: Write thee all the words that I have spoken unto thee in a book. For, lo, the days come, saith Y·H·W·H, that I will turn the captivity of My people Israel and Judah, saith Y·H·W·H and I will cause them to return to the land that I gave to their fathers, and they shall possess it’ (Jeremiah 30:1–3).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

יא. פרשת תזריע

(11) Parashat Ki Tazria’

#11

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ (ויקרא יב, א) שנה פשוטה, פרשת תזריע נקראת יחד עם פרשת מצורע, הפרשה הבאה אחריה. בשנה מעוברת, כל פרשה נקראת לחוד. בפרשת שמיני, הקודמת לפרשת תזריע, דנה התורה בבעלי–החיים: בהמות, עופות ודגים, המותרים לאכילה, והאסורים לאכילה. בפרשות הבאות, תזריע ומצורע, דנה התורה באדם עצמו ובמציאות הביולוגית בה הוא חי, לניהול חיים טהורים, כדי שהקיום האנושי יהיה ברי וטהור. טהרה, אינה עניין ביולוגי בלבד, אלא עיקרה הוא – טהרת הנפש. פרשות אלו, דנות בדינים שהתורה מחייבת אותנו לנהוג על פיהם, כדי שנהיה טהורים, ונרגיש טהורים בגוף ובנפש, לפני הקב"ה. הדינים והחוקים המופיעים בפרשות אלו, כגון: ברית–מילה, דם לידה, דם מחזור, זיבה וצרעת, נוגעות לעובדות החיים של המין האנושי, ואינן מניחות לאדם לשכוח, שהוא בסה"כ בשר ודם.

Parashat Ki Tazria‘ (Leviticus 12:1). In a normal year, this portion is read with Parashat Meẓoraʻ (Leviticus 14:1–15:33), which comes afterward. During a leap year, each parasha is read individually. In Parashat Shemini (Leviticus 9:1–11:47), which precedes Tazria‘, the Torah deals with the species of animals (mammals, birds, and fish) that are permitted or forbidden as food. With these portions of Tazriaʻ and Meẓoraʻ, the Torah deals with Man himself, and the biological reality that he lives with a goal of leading a pure way of life, so that human existence itself would become both refined and pure. Cleanliness [in the Biblical sense] is not merely a matter of biology; rather, its principle focuses on the purification of the soul. These portions deal with the laws that the Torah requires us to follow in order to become and feel clean – both bodily and spiritually – in the presence of the Holy One, Blessed be He. The laws and statutes that appear in these portions (for example: on circumcision, puerperal blood, menstrual blood, discharge, and outbreaks) touch upon the facts of life of the human race, and do not leave it up to a person to forget that, ultimately, he is only flesh and blood.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל–מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל–בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא: וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל–קֹ֣דֶשׁ לֹֽא–תִגָּ֗ע וְאֶל–הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד–מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ: וְאִם–נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל–דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה: וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן–שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן–יוֹנָ֥ה אוֹ–תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל–פֶּ֥תַח אֹֽהֶל–מוֹעֵ֖ד אֶל–הַכֹּהֵֽן: וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה: (ויקרא יב, א–ז). מחלוקת לנו עם בעלי–הקבלה, בנוגע לפירוש הפסוקים הנ"ל.

And Y·H·W·H spake unto Moses, saying, Speak unto the children of Israel, saying, If a woman have conceived seed, and born a man child: then she shall be unclean seven days; according to the days of the separation for her infirmity shall she be unclean. And in the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised. And she shall then continue in the blood of her purifying three and thirty days; she shall touch no hallowed thing, nor come into the sanctuary, until the days of her purifying be fulfilled. But if she bear a maid child, then she shall be unclean two weeks, as in her separation: and she shall continue in the blood of her purifying threescore and six days. And when the days of her purifying are fulfilled, for a son, or for a daughter, she shall bring a lamb of the first year for a burnt offering, and a young pigeon, or a turtledove, for a sin offering, unto the door of the tabernacle of the congregation, unto the priest: Who shall offer it before Y·H·W·H, and make an atonement for her; and she shall be cleansed from the issue of her blood. This is the law for her that hath born a male or a female (Leviticus 12:1–7). We do differ, however, with the Rabbanites regarding the proper interpretation of these verses.

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ: בעלי הקבלה נתנו פירוש אשר איני שלם עימו, ולפיו, במידה והאישה מגיעה לסיפוקה ראשונה, יהיה הנולד זכר, אחרת תלד נקבה. האמת, לדעתי, היא לגמרי שונה ופשוטה מאוד. ביום השלישי לבריאה ברא הקב"ה את כל הצמחים, כל העולם הבוטני, ככתוב: וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה–פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ–ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי–טֽוֹב: (בראשית א, יב). אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ, משמעו – יָלְדָה יְלוֹד אשר זרעו בו, כלומר בן זכר. בן זכר, הינו כעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה–פְּרִ֛י, עץ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ–ב֖וֹ. מחלוקת זו, היא על הפירוש הנכון וההגיוני ברוח הכתוב, והיא מעידה על דרכם של בעלי–הקבלה, לפרש פירושים אשר לעיתים רחוקים מן האמת, ואין לאדם הפשוט שאינו מתמצא דיו בתורה, דרך להפריכם.

If a woman have conceived seed. The Rabbanites have supplied an interpretation that I cannot be at peace with: depending on if the woman is [sexually] satisfied first [meaning before her husband], she can expect to bear a male child, otherwise she will have a female. The truth [of this verse], to the best of my knowledge, is entirely different, and very simple [to understand]. On the third day of Creation, the Holy One, Blessed be He, designed the entire botanical world, as it written: And the earth brought forth grass, herb yielding seed after its kind, and tree bearing fruit, wherein is the seed thereof, after its kind; and God saw that it was good (Genesis 1:12). If a woman have conceived seed simply means a woman who has given birth to a newborn who has seed (sperm) within him, which is to say, a male child. A male child, then, is like a tree bearing fruit: a tree wherein is the seed thereof. This disagreement is really about the most correct and logical interpretation that agrees with the spirit of Scripture. This also exemplifies the occasional tendency of the Rabbanites to provide explanations that are far from truthful. No average person, not versed in the ins and outs of Torah, can refute them.

שלושים ושלושה ימים בזכר, ושישים ושישה ימים בנקבה – האם האישה מותרת או אסורה בהם? הרבנים בעלי–הקבלה, התירוה בימים אלה, ואפילו תהיה שופעת דם כנהר, כלשונם. אנו בני–המקרא, יראי הקב"ה הדבקים בתורתו הכתובה, אסרנו כל קרבה אינטימית עם היולדת, עד מלאת ימי – טהרה. עם השלמת ימי טהרה, לזכר או לנקבה, האישה חייבת בהבאת קורבן לקב"ה. הכתוב אומר: וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ הכהן וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ (ויקרא יב, ז). משמעו, טרם הבאת הקורבן, האישה עדיין לא טהורה. מדוע, קיימת הפרדה בימי הטומאה, עפ"י הכתוב? בזכר שבעה ימים ועוד שלושים ושלושה ימים, ובנקבה ארבעה עשר יום ועוד שישים ושישה ימים. מדוע הבדילה התורה בין הימים ולא איחדה אותם? כלומר, ארבעים יום ללידת זכר, ושמונים יום לנקבה. בתקופה הראשונה, הטומאה חמורה, טומאת דם נידה, הבאה בעקבות הלידה. בתקופה הבאה בעקבותיה, הטומאה קלה יותר, טומאת דמי טהרה, ז.א. תשלום על התקופה בה לא הייתה לאישה נידה במהלך הריונה. בכל מקרה אסורה הביאה בשתי התקופות, כלומר, ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, ואנו בני מקרא, מסתמכים על הכתוב כלשונו.

Is intimacy with one’s wife permitted or forbidden during thirty-three days after the birth of a male child, or the sixty-six days for a female child? The Rabbanites have allowed this even if “she were shedding blood like a river,” in their own words. We Karaites – those who fear the Holy One, Blessed be He, and cling to His Written Torah – have prohibited any form of marital intimacy with a newly-delivered mother until she completes her days of purification. Once those days of purification are completed – for a male or female child – the woman is required to bring an offering to the Holy One, Blessed be He. Scripture says: and the priest shall make atonement for her; and she shall be cleansed from the fountain of her blood. [This is the law for her that beareth, whether a male or a female] (Leviticus 12:7). This means that the woman has not yet become ritually clean before presenting this offering. So, why is there a distinction in the number of the days of impurity, according to Scripture itself? For a male, she counts seven days plus an additional thirty-three, and for a female she counts fourteen days plus another sixty-six days. Why would the Torah distinguish between the time periods rather than equate them? In other words, why would it prescribe forty days for a male, and eighty days for a female? Well, the first period is for the more severe impurity: that of menstruation immediately following the birth. During the second period, the impurity is less severe: that of the blood of purification, which is a recompense for the time that she did not have a menstrual cycle during her pregnancy. In either case, intercourse is forbidden during both periods of time: either during the forty-day period for the birth of a male, or eighty days following the birth of a female. As Karaites, we rely on what is expressly stated in the Scriptures.

האדם נברא בסוף יום השישי לבריאה, אחרי הצמחים ואחרי כל בעלי החיים, משרצים ועד חיות ובהמות. מצד אחד, כל הבריאה, כל אשר נברא טרם בריאת האדם, הרי לכבודו נברא. וכבר אמרו חז"ל, שהקדים הקב"ה את הנצרך לצורך. מאידך, האדם הוא אחרון הברואים, ועל כן, לכאורה, האדם הוא הפחות חשוב. ללמדך, כי אם יזכה האדם לעשות את רצון בוראו, ולהתגבר על חולשותיו, יצריו ודחפיו – זכה הוא, שהכל נברא לכבודו. ואם לא ידע האדם לשלוט ביצרו ולכבשו, הרי הוא כאחד הברואים אשר לא זכו לנפש משכלת. אין לו כל יתרון על יתר כלל הברואים אשר נבראו לפניו, והינו כאחד מהם.

Man was created at the end of the sixth day of creation, after the plants, animals, and insects. On the one hand, every creature created before man was created for his benefit; as the sages have said, “The Holy One, Blessed be He, preceded the means to the end.” On the other hand, Man was created last among the creatures, and so it could be argued that Man is the least important of them. It can be inferred that a person who succeeds in following the will of his Creator by overcoming his weaknesses, proclivities, and urges merits all creation serving him. But if Man cannot overcome and conquer his urges, then he is just like any other creature who doesn’t deserve a rational soul. He has no advantage over the rest of creation that preceded him, and is just as they are.

הקב"ה יקיים עלינו ברחמיו הרבים, את דבריו הטובים אשר ניבא ביד יחזקאל הנביא, ככתוב: וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל–גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת–לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: וְאֶת–רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר–בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם: (יחזקאל לו, כה–כז).

May the Holy One, Blessed be He, establish upon us through His great mercies His good words that were foretold through Ezekiel the Prophet, as it is written: And I will sprinkle clean water upon you, and ye shall be clean; from all your uncleannesses, and from all your idols, will I cleanse you. A new heart also will I give you, and a new spirit will I put within you; and I will take away the stony heart out of your flesh, and I will give you a heart of flesh. And I will put My spirit within you, and cause you to walk in My statutes, and ye shall keep Mine ordinances, and do them (Ezekiel 36:25–27).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

יב. פרשת בהעלותך

(12) Parashat Beha‘alotkha

#12

בהעלותך, פרשה זו שלישית מפרשות ספר במדבר. וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל–מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶֽל–אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת–הַנֵּרֹ֔ת אֶל–מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל–מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת–מֹשֶֽׁה: וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד–יְרֵכָ֥הּ עַד–פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת–מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת–הַמְּנֹרָֽה: (במדבר ח, א–ד).

Behaʻalotkha (Numbers 8:1–12:16) comes third in the series of Torah portions found in the book of Numbers. And Y·H·W·H spoke unto Moses, saying: ‘Speak unto Aaron, and say unto him: When thou set up the lamps, the seven lamps shall give light in front of the candelabra.’ And Aaron did so: he set up the lamps thereof so as to give light in front of the candelabra, as Y·H·W·H commanded Moses. And this was the work of the candelabra, beaten work of gold; unto the base thereof, and unto the flowers thereof, it was beaten work; according unto the pattern which Y·H·W·H had shown Moses, so he made the candelabra (Numbers 8:1–4).

משמעותם של ארבעת פסוקי הפתיחה של פרשה זו, הקשורים בעניין נרות המנורה, להבהיר לנו עמו ישראל, עד כמה חשוב לפני הקב"ה נושא המנורה. נושא המנורה עלה לראשונה בפרשת תרומה, עלה שוב בפרשת תצווה, לאחר מכן בפרשת ויקהל, ואחרי–כן בפרשת פִּיקוּדֵי המשכן, כל אלה בספר שמות בלבד. בפרשת בהעלותך שב ועולה נושא העלאת הנרות. לשון העלאת הנרות, ללמדך, כי מצוות הדלקת נרות המנורה הטהורה, מצווה נעלה היא, שבאה להעלות את עם ישראל על פני אומות העולם. על כן, לא נכתב בהדלקת נרות המנורה, אלא בהעלות את הנרות. אין מדובר באור במובן האופטי, אלא על אוֹרָהּ (האור שלה) – של קיום מצוות התורה. לא אורה של התורה, אלא אורה של קיום מצוות התורה המביאות לקדושתה. אדם המקיים את מצוות התורה, זוכה להארת הנפש, שתאיר לו הדרך.

The point of the four verses dealing with setting up the Menorah (candelabra) which open this Parasha is to convey to us as Israelites just how important the Menorah is to the Holy One, Blessed be He. The topic of the Menorah first comes up in Parashat Teruma (Exodus 25:1–27:19), next in Parashat Teẓavvé (Exodus 27:20–30:10), then again in Parashat Vayyaqhel (Exodus 35:1–38:20), and another time in Parashat Pequdé Ha-mishkan (Exodus 38:21–40:38) – and all of these were in the book of Exodus alone! In Parashat Behaʻalotkha, the topic of setting up the Menorah reemerges. The term setting up the lamps indicates that the commandment of lighting the lamps of the Menorah is an uplifting one indeed, which can bring about the elevation of the nation of Israel above the nations of the world. For this reason, the Torah doesn’t use the word “lighting” (hadlaqa) the lamps, but rather setting up (haʻalot) the lamps. The Torah isn’t referring here to light in an optical sense, but rather to the light of practicing the Torah’s commandments. It is not the light of the Torah, but rather the light of practicing the Torah’s commandments: those things which [actually] lead to holiness. [Simply put,] a person who practices the commandments of the Torah merits an enlightened soul, one which can illuminate his path forward.

וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל–מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת–מֹשֶֽׁה: המשמעות העצומה בעבודת האדם את בוראו, היא בכך שהאדם מקבל על עצמו את קיום מצוות התורה, וזאת כפי שנאמרו ונכתבו ע"י משה רע"ה, בתורה שבכתב. וזאת, ללא שינויים ותוספות הנובעים מהתחכמות ורצון לבטל, או כפי שבעלי הקבלה אמרו במפורש: לעקור דברי אלוהים חיים, רחמנא לצלן, ולהציב במקומם דברי בני אדם בשר ודם. ולא בכדי לא הסתפק הכתוב במילים – וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן, אלא הוסיף בהמשך: כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת–מֹשֶֽׁה, לצורך הדגשה.

And Aaron did so: he set up the lamps thereof so as to give light in front of the candelabra, as Y·H·W·H commanded Moses (Numbers 8:3). The deepest sense of a man worshiping his Creator is when he takes it upon himself to practice the Torah’s commandments just as they were spoken and written down by the hand of Our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, in the Written Torah. This, without the changes and additions that arise from irrational interpretations, a desire to get rid of [rules], or as the Rabbanites have actually said: displacing the words of the Living God, heaven forbid, in order to replace them with the words of flesh-and-blood human beings. It was not for nothing that Scripture was not satisfied with the phrase and Aaron did so, but instead went on to add as Y·H·W·H commanded Moses, for the sake of additional emphasis.

בפרשת השבוע נושאים רבים. נושא כינון וארגון הלווים, נושא פסח שני, נושא הכנת שתי חצוצרות הכסף, לרבות צורות התקיעה והתרועה בהן, לצורכי נסיעה וחנייה ולצרכי אסיפת וכינוס כל הנשיאים, ראשי אלפי ישראל. תיאור מפורט, של נושא סידור השבטים בארבעה ראשי מחנות, והוראות המסע סביב המשכן. וכתוב: וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת–הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת–הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל–הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה–אֵ֖שׁ עַד–בֹּֽקֶר: כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה–אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: וּלְפִ֞י הֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן–שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: עַל–פִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל–פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כָּל–יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל–הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ: (במדבר ט, טו–יח).

This week’s portion deals with a variety of concepts: training and organizing the Levites, the topic of the Second Passover, and making use of the two Silver Trumpets. [The latter goes on to include details about] the patterns of blowing and making an alarm with them that [coordinate] traveling and encampment, as well as the need to summon and convene all princes (Israel’s captains of thousands). And so it is written: And on the day that the tabernacle was reared up the cloud covered the tabernacle, even the tent of the testimony; and at even there was upon the tabernacle as it were the appearance of fire, until morning. So it was always: the cloud covered it, and the appearance of fire by night. And whenever the cloud was taken up from over the Tent, then after that the children of Israel journeyed; and in the place where the cloud abode, there the children of Israel encamped. At the commandment of Y·H·W·H the children of Israel journeyed, and at the commandment of Y·H·W·H they encamped: as long as the cloud abode upon the tabernacle they remained encamped (Numbers 9:15–18).

שני פסוקים ידועים בפרשה זו: וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ: וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (במדבר י, לה–לו). שני פסוקים אלו, הוכנסו ושולבו בתפילת עם ישראל בעת קריאת התורה. לאחר מכן, בא עניין המִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י הקב"ה (במדבר יא, א), עניין המציג את המציאות הרוחנית והנפשית של העם. התנהגותם התאוותנית והתובענית לאוכל ובשר הובילה אותם לחטא כבד, שתוצאתו קברות העם המתאווים. העם מתלונן, ככתוב: זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת–הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר–נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת–הֶחָצִ֥יר וְאֶת–הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת–הַשּׁוּמִֽים: (במדבר יא, ה). וכי מתקבל על הדעת שהמצרים היו נותנים להם כל אלה חינם? ככל הנראה, כוונתם במילה חינם, הינה במובנה המילולי, כלומר, פטורים מן המצוות. לכן, שיעבוד מצרים היה נוח להם יותר מאשר הליכה במדבר תחת ענני הכבוד, הליכה שהייתה קשורה ומותנית בעבודת הקב"ה, אותה לא היו מוכנים ובשלים עדיין לקבל על עצמם.

There are two famous verses in this Torah portion: And it came to pass, when the ark set forward, that Moses said: ‘Rise up, Y·H·W·H, and let Thine enemies be scattered; and let them that hate Thee flee before Thee.’ And when it rested, he said: ‘Return, Y·H·W·H, unto the ten thousands of the families of Israel’ (Numbers 10:35–36). These two verses have been inserted and interwoven into the prayers of the nation of Israel during the recitation of the Torah. [Yet,] immediately after this, comes a situation (in Numbers 11:1) when the people were as murmurers, speaking evil in the ears of the Holy One, Blessed be He, one which shows the [low] spiritual and psychological condition of the nation. Their lustful and demanding behavior for [mere] food and meat led them to commit grave sins, and ended at the graves of the most lustful people in the nation. [Beyond murmuring,] the people kept complaining, as Scripture says: We remember the fish, which we were wont to eat in Egypt for free; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic (Numbers 11:5). Does it even make sense that the Egyptians would have given them these things for free? As far as we can tell, when they used the word free, they literally meant liberated or exempt from any commandments. Therefore, the slavery of Egypt was more convenient for them than walking in the Desert under the Clouds of Glory, a march that was connected to and dependent on worshiping the Holy One, Blessed be He, whom they weren’t prepared or mature enough to accept.

לשון הרע. בסוף הפרשה, בא עניינם של מרים ואהרון, אשר דיברו בְּמֹשֶׁ֔ה רע"ה, אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח (במדבר יב, א). לא ברור מלשון התורה, מה בדיוק דיברו מרים ואהרון אודות האישה הכושית, אבל ברור מאליו שמדובר בלשון הרע, בנוגע למשה ואשתו. משה רע"ה, ברוב ענוותו, לא ראה לנכון להגיב כלל. עלינו ללמוד מנושא מרים ואהרון אשר דיברו במשה, עד כמה רעה היא, לשון הרע בעיני הקב"ה, האוסר על לשון הרע אשר כשמה כן היא. כמו כן, כידוע, רכילות מובילה ללשון הרע, ובני ישראל צווּ בפרשת קדושים, בנוגע לעניין זה, ככתוב: לֹא–תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל–דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה: (ויקרא יט, טז). דבר נוסף וחשוב, אשר אנו למדים מעניין זה, הם דברי שבח מפורשים מפי הגבורה, וזוהי לשון עדותו של הקב"ה על משה:

Evil speech (Lashon Ha-raʻ). At the end of the parasha comes the matter of Miriam and Aaron, who spoke against Moses because of the Cushite woman whom he had married (Numbers 12:1). While the exact remarks Aaron and Miriam made about this Cushite woman are unclear, it is obvious that that they were said as a form of Lashon Ha-raʻ against both Moses and his wife. Out of an abundance of humility, our Rabbi Moses, may he rest in peace, did not deem it proper to respond at all. We can all learn from the subject of how Aaron and Miriam talked about Moses just how bad Lashon Ha-raʻ is in the eyes of the Holy One, Blessed be He, who forbids speaking evil, which is precisely as it sounds. As is well known, gossip leads to Lashon Ha-raʻ, and the Israelites had been commanded in Parashat Qedoshim (Leviticus 19:1–20:27) about this matter, as it is written: Thou shalt not go up and down as a talebearer among thy people; neither shalt thou stand idly by the blood of thy neighbour: I am Y·H·W·H (Leviticus 19:16). Another important lesson that we can learn from this matter comes from the express words of praise from the mouth of the Almighty, which serve as His personal testimony of Moses’ character:

וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל–פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: (במדבר יב, ג). אלו הם מסוג הדברים שלא נאמרו על אף אדם אחריו, כל שכן לפניו. דוגמא לענוותו של מרע"ה, ראינו, כאשר הקב"ה הטיל עליו את השליחות ללכת אל פרעה, להוציא את עם ישראל ממצרים. משה עונה לו שלא מתוך התחמקות, בריחה מאחריות או פחד, אלא מתוך ענווה יתרה: מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל–פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת–בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (שמות ג, יא). דווקא בשל ענוותו היתרה, שלח אותו הקב"ה, להוציא את עמו ממצרים. ואף שדיבר איתו הקב"ה במעמד הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל: (שמות ג, א), ועוד בפעמים רבות אחרות לא זחה עליו דעתו, לא התנשא על הבריות ולא רם לבבו מאחיו. נשאר אותו משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, כאמור מילים שלא נאמרו על שום נביא אחר, זולתו. בהמשך, ממשיך הקב"ה בדברי שבח למשה רע"ה, ככתוב: לֹא–כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל–בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל–פֶּ֞ה אֲדַבֶּר–בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: (במדבר יב, ז–ח). לא אדבר איתו, אלא אדבר–בו, משמע – בתוכו, בנפשו. וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת – "ל, משה רע"ה, רואה הכל ברור, ולא בחידות. המשכו של פסוק זה, (...וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה), עלול להכשיל רבים חלילה. שאלה חשובה היא, כיצד מתיישבים דברים אלה, (פֶּ֣ה אֶל–פֶּ֞ה אֲדַבֶּר–בּ֗וֹ... וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט), עם שלילת ההגשמה שהיא עיקר גדול מאוד באמונה היהודית. הכרה אמיתית, ברמה הגבוהה ביותר אליה יכול ומסוגל אדם להגיע, (וכפי שהגיע אליה משה רע"ה), היא בכך – שבן אנוש אינו מסוגל כלל להכיר בתמים את הקב"ה, מבחינת קדושת אלוהותו. בכך, האמונה טהורה ושלמה. אכן, משה רע"ה, הגיע לרמה הגבוהה ביותר באמונה הטהורה, הגיע לכדי: פֶּ֣ה אֶל–פֶּ֞ה אֲדַבֶּר–בּ֗וֹ, (כפי שנאמר, אדבר בו = אדבר בתוכו) ולכדי: וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט, וכאן – לשון ציורית, שהרי כתוב: וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת–פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא–יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי: (שמות לג, כ). משה רע"ה בהגיעו לשיא ההכרה האנושית, בהכירו את גודל מעשה האלוהים וצדקתו במונחים הנשגבים ביותר, הכיר מכורח זאת, באפסות ודלות האדם. ראה בעיני רוחו את נשגבותו העצומה של הקב"ה, אשר לא ניתן לתארה במילים. הקב"ה מרומם ונישא מעל ומעבר ליכולת האדם לתארו, ככתוב: וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל–כָּל–בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה: (נחמיה ט, ה). זהו מובנם הנכון של המילים – וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט, ובהם שלילת הגשמות, שהיא עיקר גדול מאוד באמונת עם ישראל. במילים ברורות יותר, משה רע"ה, לא ראה חלילה, שום תמונה פיזית של הקב"ה, ואפילו לא בעיני רוחו. אולם, משה רע"ה, ראה את גודל מעשה האלוהים, הוֹד–וְהָדָ֥ר פָּֽעֳל֑וֹ וְ֝צִדְקָת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד: (תהלים קיא, ג). הקב"ה, ברחמיו הרבים ובחסדיו הגדולים, יאיר את עיני כלל עמו ישראל לבל נחטא ולבל ניכשל בתורתו, ישיבנו אליו ונשובה, ויחדש ימינו כקדם, אמן.

Now the man Moses was very meek, above all the men that were upon the face of the earth (Numbers 12:3). These are the kinds of words which were never said about a person since, all the more so before. We saw the meekness of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, when the Holy One, Blessed be He, gave him the mission to go to Pharaoh in order to take the nation of Israel out of Egypt. Moses responds not by evasion, avoiding responsibility, or fearfulness, but out of an abundance of humility: And Moses said unto God: ‘Who am I, that I should go unto Pharaoh, and that I should bring forth the children of Israel out of Egypt?’ (Exodus 3:11). We can be certain that it was due to just this kind of humility that the Holy One, Blessed be He, sent him to deliver his people from Egypt. Even when the Holy One, Blessed be He, commissioned him as the bush burned with fire, and the bush was not consumed (Exodus 3:2), and many times afterward, he never grew arrogant, aggrandized himself, or lifted up his heart above his brothers. One of a kind, Moses was very meek, above all the men that were upon the face of the earth (Numbers 12:3); as mentioned, such words were not said about any prophet except for him. Furthermore, the Holy One, Blessed be He, goes on to praise our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, as it is written: My servant Moses is not so; he is trusted in all My house; with him do I speak mouth to mouth, even manifestly, and not in dark speeches; and the similitude of Y·H·W·H doth he behold; wherefore then were ye not afraid to speak against My servant, against Moses? (Numbers 12:7–8). He didn’t [literally] say “with him do I speak,” but instead said in him (adabber bo), as in “from inside of him”: through his soul. Even manifestly, and not in dark speeches – in other words, our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, sees everything clearly, and not as a riddle. The rest of this verse (and the similitude of Y·H·W·H doth he behold; wherefore then were ye not afraid to speak against My servant, against Moses?) could mislead people, heaven forbid. It’s important to reconcile these statements (with him do I speak mouth to mouth… the similitude of Y·H·W·H doth he behold) with the [doctrine] of incorporeality, which is an essential tenet of the Jewish faith. Perception in its truest sense, at the highest level that Man could achieve (that is, at the level attained by our Rabbi Moses, may his soul rest in peace), is still of a kind that precludes a human being from directly looking at the holy and divine essence of the Holy One, Blessed be He. This is why there is a need for a pure and sincere faith [in God]. Even so, our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, achieved the upper echelon of pure faith such that with him do I speak mouth to mouth (with him = “from within him”), and that the similitude of Y·H·W·H doth he behold, which is figurative language, since it has been written: And He said: ‘Thou canst not see My face, for man shall not see Me and live’ (Exodus 33:20). By reaching the pinnacle of human perception, and by recognizing the magnificence and justice of the acts of God in the loftiest of terms, our Rabbi Moses, was [also] compelled to perceive the emptiness and insignificance of Man. Through his spiritual eye, he saw the profound transcendence of the Holy One, Blessed be He: one which words could not convey. The Holy One, Blessed be He, is exalted and lifted up in a way that goes far beyond Man’s ability to describe Him; as it is written: Blessed be Thy glorious Name, that is exalted above all blessing and praise (Nehemiah 9:5). That is the correct understanding of the expression the similitude of Y·H·W·H doth he behold, in which we find the same shelilat hehagshama, “negation of fulfillment of incarnation” (i.e., incorporeality), that is a major tenet of the faith of the nation of Israel. In other, perhaps clearer, words: our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, did not (heaven forbid) see any physical image of the Holy One, Blessed be He, not even through his spiritual eye. Nevertheless, our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, did see how great the acts of God are: that His work is glory and majesty; and His righteousness endureth for ever (Psalms 111:3). May the Holy One, Blessed be He, in the multitude of his loving-kindness and the abundance of His mercy enlighten the eyes of His entire nation of Israel so that we would no longer sin and stumble over His Torah; may He cause us to turn unto Him so that we would be restored, and may He renew our days as of old. Amen.

חכם גדול בישראל, אשר אינו מבני עדתנו, הטיב לתאר את אפסות האדם מול הנשגבות האלוהית, הלא הוא רבי שלמה אבן גבירול, זצ"ל, ואלו הן מילותיו:

There was a great Israelite sage, one who wasn’t from our [Karaite] community, who was very good at describing the nothingness of Man compared to the superiority of the Divine. He was none other than Rabbi Solomon Ibn Gabirol (OBM), and these are his words:

שְׁפַל–רוּחַ שְׁפַל–בֶּרֶךְ וְקוֹמָה
אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה

לְפָנֶיך אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינָי
כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בַּאֲדָמָה

מְלֹא עוֹלָם אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָּדְלוֹ
הֲכָמוֹנִי יְהַלֶּלְך וּבַמָּה?

הֲדָרָךְ לֹא יְכִילוּן מַלְאֲכֵי–רוּם
וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה.

Lowly in spirit, posture, and stature

Do I approach You with great fear and trembling:

When in Your presence, I see myself

As a little worm in the ground.

You, the One Who with unending magnificence fills the universe:

Could someone like myself even praise You? And if so, how so?

The angels on high cannot even capture Your majesty –

How much less might I?

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

יג. פרשת קרח

(13) Parashat Qoraḥ [Korah]

#13

פרשת קרח. בסיום פרשת שלח לך, אנו קוראים על עניין הציצית: וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת–כָּל–מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא–תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר–אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת–כָּל–מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: (במדבר טו, לט–מא).

[We have reached] the Torah portion dealing with Korah (Parashat Qoraḥ). At the conclusion of the portion called Shelaḥ Lekha (Numbers 13:1–15:41), we read about the concept of wearing fringes (Ẓiẓit): And it shall be unto you for a fringe, that ye may look upon it, and remember all the commandments of Y·H·W·H, and do them; and that ye go not about after your own heart and your own eyes, after which ye use to go astray; that ye may remember and do all My commandments, and be holy unto your God. I am Y·H·W·H your God, who brought you out of the land of Egypt, to be your God: I am Y·H·W·H your God (Numbers 15:39–41).

הקדושה שבמצוות הציצית היא תכלית, אליה יכול האדם להגיע רק ע"י קיום מצוות התורה. זאת למדים אנחנו מלשון הפסוק: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת–כָּל–מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: כתוצאה מֵעשיית כל מצוות התורה – נהיה קדושים. הקדושה אינה מענק שהפרט או הכלל יכולים להתהדר בו, מעצם עובדת היותם שייכים לעם ישראל. כדי להגיע לקדושה יש צורך בחתירה מתמדת, ללמוד, לזכור ולעשות את כל מצוות התורה הכתובה. אדם אשר לא למד, כיצד יעשה את המצוות? ואחרי שהוא למד, עליו לזכור ולשמור לעשותם. רק עשייה בלב שלם, ואמונה שלמה, הם המעניקים לאדם את חוויית הקדושה האמיתית. סילוף מושג הקדושה, שהוא המדרגה הגבוהה ביותר של טוהר וזכות, עדיין קיים בימינו אלו. עדיין ישנם הסוברים כי לארץ–ישראל ישנה קדושה מצד עצמה, ולא היא. אלא שקדושת הארץ מוטלת על עם ישראל. על ידי קיום מצוות הקב"ה, עם ישראל מקדש את ארצו ובכך היא נהיית קדושה, בזכות קדושת היושבים עליה. דין דומה הוא לגבי בית המקדש, לגבי בית הכנסת, ולגבי ספר התורה. רק ע"י קיום מצוות התורה, התורה שבכתב, הם מקבלים את קדושתם. לעומת זאת, לא כך הוא בחברה חילונית, מתירנית, אשר פרקה מעליה יראת שמים, וכל מושגי האמת. הם לא יראו' לדעתי, בשוב השי"ת את שיבת ציון' ולא יחזו בישועתו שתבוא, ככתוב: כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי–יָדַ֥ע שְׁמִֽי: יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ–אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַאֲכַבְּדֵֽהוּ: אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישׁוּעָתִֽי: (תהלים צא, יד–טז). כלומר, מי אשר חושק בי (בקב"ה), אציל אותו, וארומם אותו כי הכיר בי כאלוהיו. לו בית המקדש היה קיים בתקופתנו, ככל הנראה היה נחרב שוב, בעוונותינו הרבים. הנביא ירמיהו אומר את דבר השי"ת לעם החוטא: הַֽמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר–נִקְרָֽא–שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם (ירמיה ז, יא). הקב"ה יטה ברחמיו הרבים, את לב כלל עמו ישראל, וישובו מדרכם הרעה, אמן.

The [kind of] holiness referred to in this commandment of wearing fringes is [actually] a goal which a person can only attain by means of performing the [other] commandments of the Torah. We learn this from the language used in verse 40: that ye may remember and do all My commandments, and be holy unto your God. Holiness is not some prize that people can individually or collectively gloat about, simply for the fact that they associate themselves with the nation of Israel. In order to achieve holiness, one must continually strive to study, remember, and do all of the commandments of the Written Torah. As for the person who hasn’t studied, well, how exactly would he do the commandments? Now, after he studies, the responsibility is upon him to remember, safeguard, and do them. Only wholehearted and faithful action can grant a person a true experience of [what it means to be] holy. A warped conception of holiness – the highest level of purity and virtue – still persists in our very day. There are still some who suppose that the land of Israel is automatically a holy [land], and that is not the case. Rather, the holiness of the land [of Israel] depends on the people of Israel. By practicing the commandments of the Holy One, Blessed be He, the people of Israel keep its land holy, and in so doing, it becomes a holy [land] by virtue of the holiness of its inhabitants. The same rule applies to the Holy Temple, a synagogue, and a Torah scroll. They all only acquire sanctity with the practice of the commandments of the Torah (the Written Torah [to be precise]). Nevertheless, this doesn’t happen in a secular liberal society which refuses to fear God and [rejects] the concept of [absolute] truth. They, in my opinion, will not see the [day when] the One Whose Name is Blessed will undo the captivity of Zion and will not behold His coming salvation; as it is written: Because he hath set his love upon Me, therefore will I deliver him; I will set him on high, because he hath known My name. He shall call upon Me, and I will answer him; I will be with him in trouble; I will rescue him, and bring him to honour. With long life will I satisfy him, and make Him to behold My salvation (Psalms 91:14–16). In other words, I will rescue and raise up whoever sets his love upon Me ([that is,] upon the Holy One, Blessed be He). Even if the Holy Temple existed in our own age, it would seemingly be destroyed all over again because of our numerous iniquities. The Prophet Jeremiah conveyed the words of the One Whose Name is Blessed to a sinful nation: Is this house, whereupon My name is called, become a den of robbers in your eyes? (Jeremiah 7:11). May the Holy One, Blessed be He, change the hearts of His entire people of Israel, and lead them to repent of their evil ways, Amen.

וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן–יִצְהָ֥ר בֶּן–קְהָ֖ת בֶּן–לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן–פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי–שֵֽׁם: וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל–מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל–אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב–לָכֶם֒ כִּ֤י כָל–הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל–קְהַ֥ל יְהֹוָה: (במדבר טז, א–ג). שלושה היו בניו של לוי בן יעקב אבינו: גרשון, קהת ומררי, עליהם, קראנו בפרשת נשא. להם ניתנה אחריות על הסעת המשכן וכליו, פירוקו והרכבתו מחדש בכל מסעות בני ישראל במדבר סיני, ארבעים שנה. לצורך כך, הם קיבלו שש עגלות משא המוסעות ע"י ראשי בקר. קודש הקודשים (הוא ארון העדות), המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים, שולחן הפנים ומזבח הנחושת – כל אלה, נִשְּאוּ בכתף ככתוב: וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי–עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ (במדבר ז, ט). משה רע"ה וקרח היו למעשה בני דודים. קרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי, ומשה – בן עמרם בן קהת בן לוי. עמרם אבי משה ויצהר אבי קרח היו אחים, שניהם בני קהת, סבם של משה ושל קרח. מרידת קרח במשה רבנו, היא למעשה מרידה בקב"ה ובתורתו, נובעת מרדיפת כבוד, ובעקבותיה, רצון לשפר את מעמדם בקרב בעלי התפקידים בעבודת הקודש.

Now Korah, the son of Izhar, the son of Kehath, the son of Levi, with Dathan and Abiram, the sons of Eliab, and On, the son of Peleth, sons of Reuben, took men; and they rose up in the face of Moses, with certain of the children of Israel, two hundred and fifty men; they were princes of the congregation, the elect men of the assembly, men of renown; and they assembled themselves together against Moses and against Aaron, and said unto them: ‘Ye take too much upon you, seeing all the congregation are holy, every one of them, and Y·H·W·H is among them; wherefore then lift ye up yourselves above the assembly of Y·H·W·H?’ (Numbers 16:1–3). Our patriarch Jacob’s son Levi had three sons whom we read about in Parashat Naso’: Gershon, Kehath, and Merari. To them was given the responsibility of moving, disassembling, and re-assembling the Tabernacle and its equipment during all forty years of the Israelites’ travels in the Sinai Desert. Out of necessity, they received six transport wagons pulled by several oxen. [Nevertheless,] the Holy of Holies (which is the Ark of the Testimony), the seven-branched Menorah [made] of pure [gold], the Table of Shewbread, and the Copper Altar were all carried by shoulder; as it is written: But unto the sons of Kehath he gave none, because the service of the holy things belonged unto them: they bore them upon their shoulders (Numbers 7:9). Our Rabbi Moses (may his soul rest in peace) and Korah were actually [cousins]: sons of each other’s uncles! Korah was the son of Izhar b. Kehath b. Levi, and Moses was the son of Amram b. Kehath b. Levi. Amram, Moses’ father, and Izhar, Korah’s father, were brothers who were both the sons of Kehath: the grandfather of Moses and Korah. [More importantly], Korah’s rebellion against our Rabbi Moses was, in fact, a rebellion against the Holy One, Blessed be He, and His Torah: one that stemmed from chasing after glory and ultimately a desire to upgrade their status among those leading the work of the Sanctuary.

קנאה גדולה מאוד קינא קרח, במשה ובאהרון. משה קיבל את הנבואה ואהרון את הכהונה, ומה ניתן לבני קהת? לשאת את הקודש בכתף. על כך, הקנאה הגדולה והמרד. משה רע"ה עונה לקרח: רַב–לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי ... הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי–הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת–עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם: וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת–כָּל–אַחֶ֥יךָ בְנֵי–לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם–כְּהֻנָּֽה: (במדבר טז, ז, ט–י). את ההמשך ואת אשר קרה לקרח ועדתו, אנו למדים מן הכתוב בפרשה – וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת–פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת–בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל–הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל–הָרְכֽוּשׁ: (במדבר טז, לב).

Korah harbored a great sense of envy toward Moses and Aaron. Moses received prophethood, and Aaron received priesthood; but what would be given to the Kehathites? Carrying Temple [equipment] on their shoulders. This [resentment] provoked jealousy and, [ultimately], a rebellion. Our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, replied to Korah: Ye take too much upon you, ye sons of Levi… is it but a small thing unto you, that the God of Israel hath separated you from the congregation of Israel, to bring you near to Himself, to do the service of the tabernacle of Y·H·W·H, and to stand before the congregation to minister unto them; and that He hath brought thee near, and all thy brethren the sons of Levi with thee? and will ye seek the priesthood also? (Numbers 16:7,9–10). The rest of what happened to Korah and his congregation we learn from what is written in the parasha: And the earth opened her mouth and swallowed them up, and their households, and all the men that appertained unto Korah, and all their goods (Numbers 16:32).

למה קרח ועדתו נספו, ומדוע בלעה אותם האדמה?

מדוע נדב ואביהוא בניו של אהרון נשרפו?

למה עוזא מת כשניסה למנוע מארון הברית להחליק מעל העגלה?

מדוע הקב"ה אומר בסוף פרשת במדבר על הקהתיים – וְלֹא–יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת–הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ: (במדבר ד, כ)?

למה כתוב במקומות רבים בחומש וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (במדבר א, נא)? (הכוונה הזר הקרב לאוהל מועד מקום המשכן).

Why were Korah and his congregation taken away and swallowed up by the earth?

Why were Nadab and Abihu, Aaron’s own sons, incinerated?

Why did Uzza die when he tried to prevent the Ark of the Testimony from slipping off of the cart?

Why does the Holy One, Blessed be He, say about the Kehathites at the end of Parashat Bemidbar: but they shall not go in to see the holy things as they are being covered, lest they die (Numbers 4:20)?

Why is it written in many places in the Pentateuch and the layman who approaches shall be put to death (Numbers 1:51) when referring to a layman who encroaches upon the Tent of Meeting area of the Tabernacle?

התשובות אחת לאחת –

קרח ועדתו מתו כי רצו לעשות מעשה שהשי"ת לא ציוה אותם, להדיח את משה ואהרון ולתפוס את מקומם בהנהגה, ובכך הם חיללו את הקודש.

נדב ואביהוא, בני של אהרון הכהן, מתו כי הביאו אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אל קודש הקודשים, בפני השי"ת – אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָם (ויקרא י, א).

עוזא מת כי נגע בארון הברית, דבר שאסור בתכלית האיסור. נשיאת ארון הקודש ניתנה בלעדית ללווים בני קהת, ורק כשהוא עטוף, והנשיאה היא רק בכתף, וגם לא ישירות על הכתף, אלא ע"י מוטות עליהם מונח ארון הברית. העטיפה והאריזה שמורים לאהרון הכהן ולבניו. אסור לאיש, מלבד אהרון הכהן וזרעו אחריו, להיות נוכח בזמן האריזה והעטיפה, ככתוב: וְלֹא–יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת–הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ: (במדבר ד, כ). משפחת הקהתים, תפקידם לשאת את קודש הקודשים. לראות כבלע – לראות את האריזה והעטיפה. נאסר עליהם לראות את הקודש בזמן אריזתו, אחרת ימותו. עליהם לבוא, אך ורק לאחר סיום האריזה והעטיפה, ורק לאחר שאלעזר הכהן, יקרא להם לבוא. ובכל זאת, מהי הסיבה האמיתית שאסור אפילו להתקרב לראות את ארון הברית? ההסבר המתבקש הוא, כי אם היה מותר לבוא לגעת ולנשק את ארון הקודש, ארון הברית, לא היה עובר זמן רב וקודש הקודשים היה נהפך לאליל בעיני העם, כעגל הזהב אשר עשו להם במדבר, (אפילו הכהן הגדול, היה נכנס פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, אל קודש הקודשים). היהדות הייתה סוגדת לארון, והעם היה שוכח חלילה, את בורא הכל, יש מאין. למרבה הצער, דברים הדומים לכך, מתרחשים עדיין בימינו אלה ממש. אויה לנו, כי אכן כך. אין כוונתי לנצרות, עם פסילי ישו ומרים בכנסיותיהם, ואין מדובר באסלאם עם הַכַּעְבַּה אשר בְּמַכַּה והעלייה לרגל ההמונית שלהם. מדובר במעשים בקרב היהדות, המזכירים עבודה זרה.

Here are the respective answers:

Korah and his congregation died because they wanted to do something that the One Whose Name is Blessed did not command them to do by pushing Moses and Aaron aside in order to take their leadership positions; and in so doing, they profaned that which was sacred.

Nadab and Abihu, the sons of Aaron the Priest, died because they brought a strange fire into the Holy of Holies before the Presence of the One Whose Name is Blessed which he did not command them (Leviticus 10:1).

Uzza died because he touched the Ark of the Covenant, something which is absolutely forbidden. The carrying of the Holy Ark was the exclusive duty of the Levites who were the sons of Kehath, and even then, only after being completely wrapped. The act of carrying was to only be done by shoulder: not directly on the shoulder, but by the poles upon which the Ark of the Covenant rested. The actual wrapping and packing of the equipment was reserved for Aaron and his sons. With the exception of Aaron and his sons, it is prohibited to be present during that time; as it is written: but they shall not go in to see the holy things as they are being covered, lest they die (Numbers 4:20). The role of the Kehathites is to carry the Holy of Holies. To see… as they are being covered refers to the process of packing and wrapping them. [In other words,] it was forbidden for them to watch the sanctuary during the time of its being packed up: otherwise, they would die. It was upon them to come in if, and only if, the packing and wrapping process had concluded, and even so, only after Eleazar the Priest summoned them. Yet, given all this, what is the true reason that it is forbidden even to get close enough to see the Ark of the Covenant? A fitting explanation is that if it were permitted to come touch and kiss the Holy Ark (the Ark of the Covenant), then it wouldn’t be long before the Holy of Holies would become an idol in the eyes of the people, just like the Golden Calf that they had made themselves in the Desert (after all, even the High Priest would only enter into the Holy of Holies once in a year, on the Day of Atonement). Judaism would have become ark-worship, and the nation would (heaven forbid) have forgotten the Creator of All Existence. Painfully, similar things to this are still taking place in our very day, and woe unto us because it is so. I’m not referring to Christianity, with its idols of Jesus and Mary in its churches. Nor is any reference being made here to Islam, with its mass pilgrimages to the Kaaba [shrine] in Mecca. I’m talking about things that happen within Judaism which are reminiscent of strange worship (idolatry).

קברות צדיקים (כבודם במקומו מונח). המחפש כלה, והמצפה לחתן, נשלחים לקבר רבי פלוני. עקרה אשר אין לה ילדים, נשלחת לקברו של רב אחר. כן לגבי פרנסה, בריאות, אורך ימים וכדומה. ההשתטחות על קברי צדיקים אצל אחינו הרבנים, הייתה לפולחן בפני עצמו. ושכחו הכתוב: הֲלוֹא–עַם֙ אֶל–אֱלֹהָ֣יו יִדְרֹ֔שׁ בְּעַ֥ד הַחַיִּ֖ים אֶל–הַמֵּתִֽים: לְתוֹרָ֖ה וְלִתְעוּדָ֑ה אִם–לֹ֤א יֹֽאמְרוּ֙ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽין–ל֖וֹ שָֽׁחַר: (ישעיה ח, יט–כ). מסיבה זו, נעלם קברו של משה רע"ה, ולא נודע מקומו, עד עצם היום הזה. ושכחו הכתוב: לֹֽא–יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ–וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל–הַמֵּתִֽים: כִּֽי–תוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל–עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: (דברים יח, י–יב).

אַל–תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן–אָדָ֓ם ׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֥וֹ תְשׁוּעָֽה: תֵּצֵ֣א ר֭וּחוֹ יָשֻׁ֣ב לְאַדְמָת֑וֹ בַּיּ֥וֹם הַ֝ה֗וּא אָבְד֥וּ עֶשְׁתֹּֽנֹתָֽיו: אַשְׁרֵ֗י שֶׁ֤אֵ֣ל יַעֲקֹ֣ב בְּעֶזְר֑ו שִׂ֝בְר֗וֹ עַל–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו: (תהלים קמו, ג–ה).

קָר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְכָל–קֹרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת: רְצוֹן–יְרֵאָ֥יו יַעֲשֶׂ֑ה וְֽאֶת–שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיוֹשִׁיעֵֽם: (תהלים קמה, יח–יט).

כִּ֤י לֹֽא–בָזָ֨ה וְלֹ֪א שִׁקַּ֡ץ עֱנ֬וּת עָנִ֗י וְלֹא–הִסְתִּ֣יר פָּנָ֣יו מִמֶּ֑נּוּ וּֽבְשַׁוְּע֖וֹ אֵלָ֣יו שָׁמֵֽעַ: (תהלים כב, כה).

זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב–נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה: (תהלים נא, יט).

[Let us now discuss] the graves of saints (and I say the following with all due respect). A man searching for a bride or a lady wishing for a groom are referred to the grave of such-and-such a Rabbi. An infertile and childless woman is sent to the grave of some other Rabbi. So it is for those seeking wealth, health, long life, and the like. Prostrating on the graves of saints among our rabbinic brothers has become a cult in and of itself. Indeed, they have forgotten the Scripture: And when they shall say unto you: ‘Seek unto the ghosts and the familiar spirits, that chirp and that mutter; should not a people seek unto their God? on behalf of the living unto the dead for instruction and for testimony?’ Surely they will speak according to this word, wherein there is no light (Isaiah 8:19–20). For this reason, the grave of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, has been hidden in an undisclosed location to this very day. They must have also forgotten what has been written: There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire, one that useth divination, a soothsayer, or an enchanter, or a sorcerer, or a charmer, or one that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer. For whosoever doeth these things is an abomination unto Y·H·W·H; and because of these abominations Y·H·W·H thy God is driving them out from before thee (Deuteronomy 18:10–12).

Put not your trust in princes, nor in the son of man, in whom there is no help. His breath goeth forth, he returneth to his dust; in that very day his thoughts perish. Happy is he whose help is the God of Jacob, whose hope is in Y·H·W·H his God (Psalms 146:3–5).

Y·H·W·H is nigh unto all them that call upon Him, to all that call upon Him in truth (Psalms 145:18–19).

For he hath not despised nor abhorred the lowliness of the poor; neither hath He hid His face from him; but when he cried unto Him, He heard (Psalms 22:25).

The sacrifices of God are a broken spirit; a broken and a contrite heart, O God, Thou wilt not despise (Psalms 51:19).

כל הדברים שנאמרו לעיל בנוגע לקברות צדיקים, הם נכונים גם לגבי צדיקים ומקובלים חיים (ואף כבודם במקומו מונח). באים אנשים, ואפילו מחו"ל, לבקש מהרב. אפילו חילוניים באים בצר להם. ושכחו הכתוב: בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּיהֹוָ֑ה וְהָיָ֥ה יְהֹוָ֖ה מִבְטַחֽוֹ: וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ ׀ שָׁת֣וּל עַל–מַ֗יִם וְעַל–יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שָׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤א יִרְאֶה֙ כִּי–יָ֣בֹא חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי: עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ: אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו: (ירמיה יז, ז–ט). וכן נוגע הדבר, לתמונות צדיקים ומקובלים (ואף הם, כבודם במקומו מונח). ושכחו הכתוב:

לֹֽא–תַעֲשֶׂ֨ה לְךָ֥ פֶ֙סֶל֙ וְכָל–תְּמוּנָ֔ה אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׁמַ֙יִם֙ מִמַּ֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר בָּאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת וַֽאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ: (שמות כ, ג).

Everything said above regarding the graves of saints is also true about living saints and Kabbalists (again, with all due respect). People come (even from outside of Israel) to make a request of a Rebbe; even some secularists, when the going gets tough! But they forgot that it is written: Blessed is the man that trusteth in Y·H·W·H, and whose trust Y·H·W·H is. For he shall be as a tree planted by the waters, and that spreadeth out its roots by the river, and shall not see when heat cometh, but its foliage shall be luxuriant; and shall not be anxious in the year of drought, neither shall cease from yielding fruit. The heart is deceitful above all things, and it is exceeding weak – who can know it? (Jeremiah 17:7–9). And (with all due respect) there is a similar issue with pictures of saints and Kabbalists. They have forgotten this Scripture:

Thou shalt not make unto thee a graven image, nor any manner of likeness, of any thing that is in heaven above, or that is in the earth beneath, or that is in the water under the earth (Exodus 20:3).

צורת המזוזה הנהוגה כיום אצל אחינו הרבנים, מחטיאה את המטרה. במקום שהמצוות יהיו גלויות וכתובות על עמודי הדלתות בצורה ברורה וקריאה, שמו בה קלף, אשר נכתבה בו פרשת שמע ישראל בצורה סמויה. רבים, מנשקים מזוזה זו מבלי לקיים, או כוונה לקיים, את מצוות התורה, אשר היא המזוזה – אמורה לייצג. המזוזה נעשתה כמעין קמע, ואפילו חילוניים מוכנים לנשק את המזוזה כאילו יש בכך מעשה טוב, וכאילו מצווה היא מן התורה, ולא היא. השי"ת יקיים עלינו מאמרו ככתוב: מִקְוֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְהֹוָ֔ה כָּל–עֹזְבֶ֖יךָ יֵבֹ֑שׁוּ וְסוּרַי֙ בָּאָ֣רֶץ יִכָּתֵ֔בוּ כִּ֥י עָזְב֛וּ מְק֥וֹר מַֽיִם–חַיִּ֖ים אֶת–יְהֹוָֽה: (ירמיה יז, יג).

The design of the mezuza (door-post fixture) that is most common among our rabbinic brothers misses the whole point. Instead of the commandments being openly displayed upon the pillars of a door in a clear and legible style, they have stuffed a piece of parchment inside of it which has a passage of the Shemaʻ written in such a way that it cannot even be seen. Many people kiss a mezuza without practicing, or even having the intention of practicing, the Torah’s commandments (which, of course, a mezuza is supposed to be showcasing [in the first place]). The mezuza has been turned into a kind of amulet, such that even secularists are ready to kiss a mezuza, as if that were some sort of good deed, or as if the Torah commanded such a thing (which it doesn’t). May the One Whose Name is Blessed establish His message upon us, as it is written: Thou hope of Israel, Y·H·W·H! All that forsake Thee shall be ashamed; they that depart from Thee shall be written in the earth, because they have forsaken Y·H·W·H, the fountain of living waters (Jeremiah 17:13).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

יד. פרשת שופטים

(14) Parashat Shofeṭim

#14

שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן–לְךָ֙ בְּכָל–שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת–הָעָ֖ם מִשְׁפַּט–צֶֽדֶק: (דברים טז, יח). למען החוק ולמען הצדק, (ולא למען סמכות השלטון), אנו זקוקים לשופטים. למען הסדר וההוצאה לפועל של פסקי–הדין, אנו זקוקים לשוטרים. המצב האידיאלי ביותר אליו אנו יכולים לשאוף הוא, שבכל בני האדם הייתה יראת–שמיים. אז, ייתכן ולא היינו צריכים שופטים וגם לא שוטרים, לא עורכי–דין ולא בתי סוהר, לא מנעולים ובריחים ולא אזעקות, לא ביטוח וכו'. אולם, יצר הרע טבוע בנפש האדם, והאדם נדרש להלחם בו, להתגבר עליו ולהכריעו. הקב"ה נתן לאדם כוח נגדי ליצר הרע, ואמר לו – וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל–בּֽוֹ (בראשית ד, ז). זוהי המשמעות של מותר האדם מהבהמה. בעוד האדם צריך להכין את לבבו, הבהמה פועלת באופן אינסטינקטיבי, כי לא חנן אותה השי"ת בנפש משכלת.

Judges and officers shalt thou make thee in all thy gates, which Y·H·W·H thy God giveth thee, tribe by tribe; and they shall judge the people with righteous judgment (Deuteronomy 16:18). For the sake of law and justice (and not for the sake of authoritarianism), we must have judges. For the sake of order and the enforcement of court orders, we must have officers. The most idealistic condition that could be imagined is for all human beings to have reverence for God instilled within them. Then, it would be possible for us to no longer have a need for judges, officers, lawyers, prisons, locks, bolts, security alarms, or security guards, nor insurance, etc. Yet, a tendency to do wrong (yeẓer ha-raʻ) is ingrained in the human psyche, and a person has to fight it, conquer it, and subdue it. The Holy One, Blessed be He, gave Man an opposing force to that evil inclination, and told him that you shall rule over it (Genesis 4:7). This is the significance of the preeminence of a man over an animal. While a man can correct his heart, an animal acts instinctively, because the One Whose Name is Blessed did not grant it a rational soul.

ילד אשר למד תורה ומצוות, וראה כיצד נוהגים אביו ואמו, המהווים דוגמא עבורו, מגיע לשלב של חינוך עצמי וקביעת דרכו. ילדים אשר לא למדו תורה, נמצאים בשלב זה במצב של חיפוש דרך. אדם המקפיד לחנך את ילדיו לצדק, ליושר וליראת הקב"ה, מקיים מצווה גדולה בכך שהוא מעמיד דור ירא–אלהים. כאשר דור ירא–אלהים מעביר ומאיר את הדרך לדור הבא אחריו, עבודת השופטים והשוטרים תהא כמעט מיותרת.

A child who studies the Torah and its commandments, and sees how his father and mother (his role models) behave, can reach a point of learning independently [of them] while staying on the right path. Children who didn’t [grow up] studying Torah are also found at that point [of independent learning], but are still seeking a path [to follow]. A man who is diligent about educating his children in justice, integrity, and fearing the Holy One, Blessed be He, is fulfilling an important commandment: he is rearing a God-fearing generation. When a God-fearing generation transmits and illuminates the way of the generation that follows it, the work of the judges and officers becomes almost redundant.

לֹא–תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא–תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם: צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת–הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (דברים טז, יט–כ). אחד מיסודות המשפט האלוהי, מתבטא בכך שלא יקום עד אחד באיש להרשיעו על פי כל דין. על פי שני עדים, או שלושה, יקום דבר, ככתוב: לֹֽא–יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל–עָוֹן֙ וּלְכָל–חַטָּ֔את בְּכָל–חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל–פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל–פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה–עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר: כִּֽי–יָק֥וּם עֵד–חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה: וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי–הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר–לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד–שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא–יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ: (דברים יט, טו–כ).

Thou shalt not wrest judgment; thou shalt not respect persons; neither shalt thou take a gift; for a gift doth blind the eyes of the wise, and pervert the words of the righteous, Justice, justice shalt thou follow, that thou mayest live, and inherit the land which Y·H·W·H thy God giveth thee (Deuteronomy 16:19–20). One principle of Divine jurisprudence expressed by this [verse] is that one witness should not be able take the stand against a person and cause him to be found guilty of any offense. A matter is to be established according to two or three testimonies, as it is written: One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth; at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be established. If an unrighteous witness rise up against any man to bear perverted witness against him; then both the men, between whom the controversy is, shall stand before Y·H·W·H, before the priests and the judges that shall be in those days. And the judges shall inquire diligently; and, behold, if the witness be a false witness, and hath testified falsely against his brother; then shall ye do unto him, as he had purposed to do unto his brother; so shalt thou put away the evil from the midst of thee. And those that remain shall hear, and fear, and shall henceforth commit no more any such evil in the midst of thee (Deuteronomy 19:15–20).

וְכִֽי–יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל–אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל: וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת: לֹא–תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם–הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ: (דברים, יט יא–יג).

לֹֽא–יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ–וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל–הַמֵּתִֽים: כִּֽי–תוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל–עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: (דברים יח, י–יב). שני קטעים אילו, מדברים בעד עצמם.

But if any man hate his neighbour, and lie in wait for him, and rise up against him, and smite him mortally that he die; and he flee into one of these cities; then the elders of his city shall send and fetch him thence, and deliver him into the hand of the avenger of blood, that he may die. Thine eye shall not pity him, but thou shalt put away the blood of the innocent from Israel, that it may go well with thee (Deuteronomy 19:11–13).

There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire, one that useth divination, a soothsayer, or an enchanter, or a sorcerer, or a charmer, or one that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer. For whosoever doeth these things is an abomination unto Y·H·W·H; and because of these abominations Y·H·W·H thy God is driving them out from before thee (Deuteronomy 18:10–12). These two excerpts speak for themselves.

כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין–דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין–דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל–הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וּבָאתָ֗ אֶל–הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל–הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל–פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן–הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: (דברים יז, ח–יא).

בעלי–הקבלה הוציאו לעיתים דברים מהקשרם הנכון, וכוונו דברים בניגוד לכוונת התורה, באֹמרם: ככל אשר יורוך, גם אם יגידו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, אתה חייב לשמוע ולקבל את דינם. שכחו בעלי–הקבלה או בחרו לשכוח, את המשכו הישיר של הכתוב: מן המקום ההוא אשר יבחר ה' אלוהיך בו, והלא הוא בית–המקדש אשר היה בירושלים, והשכינה שרתה בו, ככתוב: וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא–תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ–לִ֥י לְעָֽם: (ויקרא כו, יא–יב).

If there arise a matter too hard for thee in judgment, between blood and blood, between plea and plea, and between stroke and stroke, even matters of controversy within thy gates; then shalt thou arise, and get thee up unto the place which Y·H·W·H thy God shall choose. And thou shall come unto the priests the Levites, and unto the judge that shall be in those days; and thou shalt inquire; and they shall declare unto thee the sentence of judgment. And thou shalt do according to the tenor of the sentence, which they shall declare unto thee from that place which Y·H·W·H shall choose; and thou shalt observe to do according to all that they shall teach thee. According to the law which they shall teach thee, and according to the judgment which they shall tell thee, thou shalt do; thou shalt not turn aside from the sentence which they shall declare unto thee, to the right hand, nor to the left (Deuteronomy 17:8–11).

The Rabbanites have, at times, taken words of out of their proper context and given them meanings that are contrary to the Torah’s intent. They say that according to all that they shall teach thee means that even if they tell you that “right” is “left” and “left” is “right,” you are required to heed and accept their ruling. The Rabbanites have forgotten (or have chosen to forget) what comes directly after that Scripture: from that place which Y·H·W·H shall choose, and that’s none other than the Holy Temple in Jerusalem, which was imbued with the Divine Presence, as it is written: And I will set My tabernacle among you, and My soul shall not abhor you. And I will walk among you, and will be your God, and ye shall be My people (Leviticus 26:11–12).

היום בעוונותינו הרבים, זה למעלה מאלפיים וארבע–מאות שנה שבית–מקדשנו חרב, אין לנו כהן ולא נביא, ואין איתנו יודע עד מה. נחתם חזון ונביא, ודין נחרץ, ומשוועים אנו לקיום הפסוק השני בכתוב: וְיָמִ֥ים רַבִּ֖ים לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְלֹ֣א ׀ אֱלֹהֵ֣י אֱמֶ֗ת וּלְלֹ֛א כֹּהֵ֥ן מוֹרֶ֖ה וּלְלֹ֥א תוֹרָֽה: וַיָּ֙שָׁב֙ בַּצַּר–ל֔וֹ עַל–יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וַיִּמָּצֵ֥א לָהֶֽם: (דברי–הימים ב טו, ג–ד).

Today, in our many iniquities, over 2,400 years have passed since our Holy Temple was destroyed, we have no priest or prophet, and none among us knows how much longer. Vision and prophecy have been sealed (cf. Daniel 9:24), the judgment has been determined, and we cry out for the fulfillment of the second verse of the passage: Now for long seasons Israel was without the true God, and without a teaching priest, and without law; but when in their distress they turned unto Y·H·W·H, the God of Israel, and sought Him, He was found of them (2 Chronicles 15:3–4).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

טו. מכתב פתוח

(15) An Open Letter

#15

לכבוד כלל רבני העדה הנכבדים, שליט"א,

לכבוד קהל הקודש, בני–מקרא, תזכו לאורך ימים טובים, אמן.

Addressed To: All the Honorable Rabbis of the [Karaite] Community (May you all live to see many pleasant days, Amen).

Also Addressed To: The Holy Congregation of the Karaites (May you all live to a good length of days, Amen.)

מנהג אשר השתרש עמוק בקרב ציבור, קשה מאוד למנהיג, כל שכן לאיש פשוט מן השורה כמוני, לשנותו או לבטלו. כמה שנוכיח לאחינו בעלי–הקבלה, שהם טועים בנושאים כגון ספירת–העומר, תנאי–התפילה, קידוש החודש ובעוד נושאים רבים אחרים, לא נוכל לשכנע אותם בטעותם. ככל הנראה, גם אנו ברוב עוונותינו, טועים באי–אלו נושאים דתיים, כגון נושא פדיון הבן הבכור, הוא פטר–רחם, וכן בנושא אופן הדלקת נרות.

Once a custom has long taken root among the public, it is very difficult for a leader, and certainly for a simple man such as myself, to change or stop it. As much as we may argue with our rabbinic brothers that they are wrong in matters like Counting the ʻOmer, the specifics of prayer, sanctifying the new moon, and a host of other topics, we will not be able to convince them of their error. From what can be seen, we, too, are wrong about a number of religious matters, such as the issue of redeeming the firstborn son who opens the womb, and, yes, the topic of how [we] kindle lamps.

פדיון הבן, הוא חלק בלתי נפרד מחוקת חג הפסח, חג המצות, חוקה אשר ניתנה לדורות. כשם שאנו מקיימים את מצוות חג הפסח, חובתנו כיהודים, כל שכן מעדת בני–מקרא, לקיים את מצוות פדיון הבן–הבכור. לכן, חובה על כל אחד מאיתנו, משנודע לו הדבר, לחזור ולהשריש את קיומה של מצווה חשובה זו, על–פי המצוּוה בפרשת בא, ככתוב: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל–מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: קַדֶּשׁ–לִ֨י כָל–בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל–רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל–הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת–הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב: וְהָיָ֣ה כִֽי–יְבִֽיאֲךָ֣ יְהֹוָ֡ה אֶל–אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִ֠י וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת–הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽה: מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא–יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא–יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל–גְּבֻלֶֽךָ: וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם: וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל–יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם: וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת–הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: וְהָיָ֞ה כִּֽי–יְבִֽאֲךָ֤ יְהֹוָה֙ אֶל–אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל–פֶּֽטֶר–רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל–פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהֹוָֽה: וְכָל–פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם–לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: וְהָיָ֞ה כִּֽי–יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה–זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וַיְהִ֗י כִּֽי–הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל–בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד–בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל–כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהֹוָ֗ה כָּל–פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל–בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה: וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל–יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם: (שמות יג, א–טז).

Redemption of the firstborn is an inseparable part of the laws of Passover and the Festival of Unleavened Bread: a statute which is given for [all] generations. Just as we perform the commandments of the Passover festival, we have a duty as Jews – all the more so being from the Karaite community – to perform the commandment of redeeming the firstborn son. Therefore, once aware of this matter, each and every one of us must repent and make sure the fulfillment of this important commandment takes root, just as it is commanded in Parashat Bo’: And Y·H·W·H spoke unto Moses, saying: ‘Sanctify unto Me all the first-born, whatsoever openeth the womb among the children of Israel, both of man and of beast, it is Mine.’ And Moses said unto the people: ‘Remember this day, in which ye came out from Egypt, out of the house of bondage; for by strength of hand Y·H·W·H brought you out from this place; there shall no leavened bread be eaten. This day ye go forth in the month Abib. And it shall be when Y·H·W·H shall bring thee into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which He swore unto thy fathers to give thee, a land flowing with milk and honey, that thou shalt keep this service in this month. Seven days thou shalt eat unleavened bread, and in the seventh day shall be a feast to Y·H·W·H. Unleavened bread shall be eaten throughout the seven days; and there shall no leavened bread be seen with thee, neither shall there be leaven seen with thee, in all thy borders. And thou shalt tell thy son in that day, saying: It is because of that which Y·H·W·H did for me when I came forth out of Egypt. And it shall be for a sign unto thee upon thy hand, and for a memorial between thine eyes, that the law of Y·H·W·H may be in thy mouth; for with a strong hand hath Y·H·W·H brought thee out of Egypt. Thou shalt therefore keep this ordinance in its season from year to year. And it shall be when Y·H·W·H shall bring thee into the land of the Canaanite, as He swore unto thee and to thy fathers, and shall give it thee, that thou shalt set apart unto Y·H·W·H all that openeth the womb; every firstling that is a male, which thou hast coming of a beast, shall be Y·H·W·H’s. And every firstling of an ass thou shalt redeem with a lamb; and if thou wilt not redeem it, then thou shalt break its neck; and all the first-born of man among thy sons shalt thou redeem. And it shall be when thy son asketh thee in time to come, saying: What is this? that thou shalt say unto him: By strength of hand Y·H·W·H brought us out from Egypt, from the house of bondage; and it came to pass, when Pharaoh would hardly let us go that Y·H·W·H slew all the firstborn in the land of Egypt, both the first-born of man, and the first-born of beast; therefore I sacrifice to Y·H·W·H all that openeth the womb, being males; but all the first-born of my sons I redeem. And it shall be for a sign upon thy hand, and for frontlets between thine eyes; for by strength of hand Y·H·W·H brought us forth out of Egypt’ (Exodus 13:1–16).

נושא נוסף, בעל חשיבות לא מעטה, אני מבקש להביא בפניכם ובפני כבוד הרבנים הראשיים וחכמי–העדה, על–מנת שיתנו דעת ויאירו את עיני בני–העדה, ולמען נשכיל ונעשה הישר בעיני השי"ת.

Allow me to introduce you, along with the honorable leading rabbis and scholars of the community, to another topic of no less importance, so that they may weigh in and enlighten the eyes of the membership, to the end that we will all act intelligently and do what is right in the eyes of the One Whose Name is Blessed.

הדלקת נרות שמן–זית בבתי–הכנסת. בנושא זה, ישנן שתי שאלות עקרוניות, הראשונה: האם מנהג זה, הדלקת נרות–שמן–זית בבתי–הכנסת שלנו (שהם מקדש מעט), שאנו נוהגים בו מזה שנים רבות, הוא בהתאם למצוות תורתנו הקדושה. במלים אחרות, האם אנו נוהגים עפ"י הכתוב בתורת משה רע"ה, כאשר אנו מדליקים שמן הזית בתוך צלחות זכוכית, ושמים אותם בתוך הטבעות (האנדילים), התלויות על שרשראות? לעניות דעתי, התשובה לשאלה זו היא שלילית. השי"ת ציוונו בתורתו, להדליק מדי יום, בימי–חול, בשבתות ובחגים – שבעה נרות, לא יותר ואף לא פחות. שבעה נרות אלו חייבים להיות דולקים בתוך מנורת שבעת הקנים, מנורת–הזהב, בבית–המקדש, כל עוד היה קיים. כיום, כשם שאנו מקיימים דיני–טהרה בבית–הכנסת, ומשתחווים אפיים–ארצה כפי שהיה נהוג בבית–המקדש, כן עלינו להדליק את הנרות בתוך מנורת–שבעת–הקנים, כפי שהיה נהוג בבית–מקדשנו, במהרה יבנה ויקום בימינו, אמן. ככתוב: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל–מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֞ו אֶת–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד–בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת–הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִֽיד: (ויקרא כד א–ד).

The burning of olive oil lamps in synagogues. On this topic, there are two fundamental questions. The first question is whether this long-held custom of burning olive oil lamps in our synagogues (which are a miqdash me‘at, a miniature sanctuary) is in agreement with the commandments of our Holy Torah. In other words, are we acting according to what is written in the Torah of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, when we burn olive oil on glass saucers and place them among rings (the “Andilim” [using Egyptian Arabic pronunciation]) suspended from chains? In my humble opinion, the answer to this question is negative. In His Torah, the One Whose Name is Blessed commanded us to kindle seven lamps every day (workdays, Sabbaths, and festivals): no more, and no less. These seven lamps must be lit upon the seven-branched candelabra, the Golden Menorah, in the Temple, as long as it still stood. Today, just as we keep the laws of purity at the synagogue, and bow with our faces to the ground according to what was done in the Holy Temple, so too is it upon us to kindle lamps within a seven-branched Menorah, just as it was done in our Holy Temple (may it be soon rebuilt, and raised up in our days, Amen). As it was written: And Y·H·W·H spoke unto Moses, saying: Command the children of Israel, that they bring unto thee pure olive oil beaten for the light, to cause a lamp to burn continually. Without the veil of the testimony, in the tent of meeting, shall Aaron order it from evening to morning before Y·H·W·H continually; it shall be a statute for ever throughout your generations. He shall order the lamps upon the pure candlestick before Y·H·W·H continually (Leviticus 24:1–4).

הקב"ה יראה שנכספה וגם כלתה נפשנו לבית–מקדשנו, ואז יחיש גאולתנו במהרה ובימינו, אמן. וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה–לָּ֑נוּ כִּֽי–נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת–כׇָּל–הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ (דברים ו, כה) – נר תמיד, חוקת עולם, על המנורה הטהורה, לפני הקב"ה. השאלה השנייה: היהודי הטוב והמאמין, בא לבי" להדליק נר שמן–זית, ובמעמד זה הוא תורם או משלם סך כספי כלשהו. אותו אדם מעלה בד"כ, באותו מעמד, בקשה כלשהי מהשי"ת: בקשת החלמה, בקשת הצלחה, בקשה שהקב"ה ישמור אותו ואת משפחתו מכל רע, ועוד ממיני הבקשות שבני–אדם מבקשים מבורא–עולם, הרחום והחנון. דעתי היא, וזאת אומר ברוב–ענווה, ובקול ענות–חלושה, שמעמד זה אינו מתאים לבקשת בקשות מהשי"ת. שכן, אז נראה ולו לכאורה, כי אנו מבקשים מהקב"ה תמורה, עבור התרומה שתרמנו לבי"הכ. חיזוקים לכך, ניתן למצוא ממקומות רבים בתורה, בהם הובטח לעם ישראל שאם רק ילכו בחוקות הקב"ה, וישמרו לעשות את מצוותיו, אז השי"ת מבטיח להם את כל טוב שבעולם: בריאות, רווחה כלכלית, שלום ובטחון, הגנה מחיית הארץ, אורך חיים, הקמת דור המשך, ניצחון על האויבים, עליונות ומשילה בגויים, פריון ורבייה. וזאת, לו רק ישכילו להתמיד ולא לסור ממצוותיו ימין או שמאל. ככתוב: לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת–מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא: (שמות כג, כו). אִם–בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת–מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם: וְנָֽתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ: וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת–בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת–זָ֑רַע וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם: וְנָֽתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַֽחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן–הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹֽא–תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם: וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת–אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְנָֽפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: וְרָֽדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָֽפְל֧וּ אֹֽיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִֽימֹתִ֥י אֶת–בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם: וַֽאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ: וְנָֽתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתֽוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא–תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ–לִ֥י לְעָֽם: אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָֽאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת: (ויקרא כו, ג–יג).

May the Holy One, Blessed be He, see that our souls yearn and long for our Holy Temple and so hasten our redemption soon, and in our days, Amen. And it shall be righteousness unto us, if we observe to do all this commandment before Y·H·W·H our God, as He hath commanded us (Deuteronomy 6:25), [which includes] the permanent statute of the Eternal Lamp over the Menorah [made] of pure [gold], before the Holy One, Blessed be He. The second question pertains to a good and believing Jew coming to the synagogue to kindle an olive oil lamp, and while in that posture donates or pays some monetary sum. As he stands there, he generally makes a wish of the One Whose Name is Blessed: healing, prosperity, asking that the Holy One, Blessed be He, would keep him and his family from all harm, and more; such are the kinds of requests people make of the merciful and compassionate Creator of the Universe. My understanding (and I say this with great humility and in a low tone of voice) is that this posture is not suitable for making wishes of the One Whose Name is Blessed. Otherwise, it appears as if we are asking for payback from the Holy One, Blessed be He, in exchange for the donation that we made to the synagogue. Confirmation of this can be found in the many places in the Torah where the nation of Israel is promised that if only they would walk in the statutes of the Holy One, Blessed be He, and be careful to perform His commandments, that the One Whose Name is Blessed will grant them every good thing in the world: health, economic prosperity, peace and safety, protection from wild animals, longevity, generational continuity, victory over enemies, international preeminence and leadership, fertility, and reproductive health. All this, if only we would be so rational to be consistent, and not veer from His commandments to the right or left. As it is written: None shall miscarry, nor be barren, in thy land; the number of thy days I will fulfill (Exodus 23:26). If ye walk in My statutes, and keep My commandments, and do them; then I will give your rains in their season, and the land shall yield her produce, and the trees of the field shall yield their fruit. And your threshing shall reach unto the vintage, and the vintage shall reach unto the sowing time; and ye shall eat your bread until ye have enough, and dwell in your land safely. And I will give peace in the land, and ye shall lie down, and none shall make you afraid; and I will cause evil beasts to cease out of the land, neither shall the sword go through your land. And ye shall chase your enemies, and they shall fall before you by the sword. And five of you shall chase a hundred, and a hundred of you shall chase ten thousand; and your enemies shall fall before you by the sword. And I will have respect unto you, and make you fruitful, and multiply you; and will establish My covenant with you. And ye shall eat old store long kept, and ye shall bring forth the old from before the new. And I will set My tabernacle among you, and My soul shall not abhor you. And I will walk among you, and will be your God, and ye shall be My people. I am Y·H·W·H your God, who brought you forth out of the land of Egypt, that ye should not be their bondmen; and I have broken the bars of your yoke, and made you go upright (Leviticus 26:3–13).

אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה–בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי–בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן–לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ: רַ֚ק אִם–שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת–כָּל–הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: כִּֽי–יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר–לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: (דברים טו, ד–ו).

Although indeed there should be no needy man among thee; for Y·H·W·H will greatly bless thee in the land which Y·H·W·H thy God giveth thee for an inheritance to possess it: yet only if thou wilt carefully hearken unto the voice of Y·H·W·H thy God, to observe to do all this commandment which I command thee this day. For Y·H·W·H thy God blesseth thee, as he hath spoken unto thee; and thou shalt lend unto many nations, but thou shalt not borrow; and thou shalt rule over many nations, but over thee shall they not rule (Deuteronomy 15:4–6).

וְהָיָ֗ה אִם–שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת–כָּל–מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל–גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל–הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה: בָּר֧וּךְ פְּרִֽי–בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ: בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ: יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֤ה אֶת–אֹיְבֶ֙יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ: יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת–הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: יְקִֽימְךָ֨ יְהֹוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע–לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת–מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו: וְרָאוּ֙ כָּל–עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ: וְהוֹתִרְךָ֤ יְהֹוָה֙ לְטוֹבָ֔ה בִּפְרִ֧י בִטְנְךָ֛ וּבִפְרִ֥י בְהֶמְתְּךָ֖ וּבִפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ: יִפְתַּ֣ח יְהֹוָ֣ה ׀ לְ֠֠ךָ֠ אֶת–אוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת–הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר–אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל–מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֙יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה: וּנְתָֽנְךָ֨ יְהֹוָ֤ה לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֙יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי–תִשְׁמַ֞ע אֶל–מִצְוֹ֣ת ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַעֲשֽׂוֹת: וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל–הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם: (דברים כח, א–יד).

And it shall come to pass, if thou shalt hearken diligently unto the voice of Y·H·W·H thy God, to observe to do all His commandments which I command thee this day, that Y·H·W·H thy God will set thee on high above all the nations of the earth. And all these blessings shall come upon thee, and overtake thee, if thou shalt hearken unto the voice of Y·H·W·H thy God. Blessed shalt thou be in the city, and blessed shalt thou be in the field. Blessed shall be the fruit of thy body, and the fruit of thy land, and the fruit of thy cattle, the increase of thy kine, and the young of thy flock. Blessed shall be thy basket and thy kneading-trough. Blessed shalt thou be when thou comest in, and blessed shalt thou be when thou goest out. Y·H·W·H will cause thine enemies that rise up against thee to be smitten before thee; they shall come out against thee one way, and shall flee before thee seven ways. Y·H·W·H will command the blessing with thee in thy barns, and in all that thou puttest thy hand unto; and He will bless thee in the land which Y·H·W·H thy God giveth thee. Y·H·W·H will establish thee for a holy people unto Himself, as He hath sworn unto thee; if thou shalt keep the commandments of Y·H·W·H thy God, and walk in His ways. And all the peoples of the earth shall see that the name of Y·H·W·H is called upon thee; and they shall be afraid of thee. And Y·H·W·H will make thee over-abundant for good, in the fruit of thy body, and in the fruit of thy cattle, and in the fruit of thy land, in the land which Y·H·W·H swore unto thy fathers to give thee. Y·H·W·H will open unto thee His good treasure the heaven to give the rain of thy land in its season, and to bless all the work of thy hand; and thou shalt lend unto many nations, but thou shalt not borrow. And Y·H·W·H will make thee the head, and not the tail; and thou shalt be above only, and thou shalt not be beneath; if thou shalt hearken unto the commandments of Y·H·W·H thy God, which I command thee this day, to observe and to do them; and shalt not turn aside from any of the words which I command you this day, to the right hand, or to the left, to go after other gods to serve them (Deuteronomy 28:1–14).

בנוסף על כל האמור לעיל, בתחילת ספר ויקרא, מופיע הסבר מפורט על כל סוגי הקורבנות: עולה ומנחה, זבח ושלמים, חטאת ואשם. העולה והמנחה, הם קורבנות תודה לקב"ה. זבחי השלמים, הם קורבנות שלום, השלמה פיוס ושמחה, המועלים בעיקר בחגים. החטאת והאשם, הם קורבנות הודאה בעוון ובקשת סליחה. הכהן מכפר עליו ונסלח לו, (ע"ת). אין בכל הקורבנות המוזכרים במקרא, קורבן לשם בקשות מהקב"ה. בכל אופן, אין זאת אומרת שאסור כלל לבקש בקשות מהשי"ת, אלא שלא במעמד הדלקת הנרות ותשלום.

In addition to everything that has been mentioned above, the book of Leviticus opens with a detailed explanation of the different kinds of offerings for elevation (ʻola), a gift (minḥa), a sacrifice (zevaḥ), peacefulness (shelamim), purification from sin (ḥaṭṭat), and guiltiness (asham). The elevation and gift offerings were for expressing thanksgiving to the Holy One, Blessed be He. The sacrifices for peacefulness were for well-being (shalom), reconciliation, peacemaking, and joy, and were brought up especially during the festivals. The offerings for purification from sin and guilt were a confession of iniquity and a plea for forgiveness. The [Israelite] priest (Kohen) makes atonement for him and he is forgiven (cf. Leviticus 4:31), conditionally. Of all the offerings mentioned in the Scriptures, none is for the sake of making a request of the Holy One, Blessed be He. In any case, this is not to say that it’s completely forbidden to make requests of the One Whose Name is Blessed: only that is it not done by standing to burn lamps and make a payment.

וְהָיָ֗ה אִם–שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת–כָּל–מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם ... (דברים כח, א). משמעות עצומה יש לארבע מילים אלו,אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם: מצוות השי"ת בכבודו ובעצמו הם, ולא מצוות בשר ודם. היום, ולא בעבור כאלף וחמש מאות שנה מזמן מתן תורה ומעמד סיני, עת החלו בעלי–הקבלה בכתיבת התלמוד והמשנה, שינו הוסיפו וגרעו כאוות נפשם בדברי השי"ת.

And it shall come to pass, if thou shalt hearken diligently unto the voice of Y·H·W·H thy God, to observe to do all His commandments which I command thee this day (Deuteronomy 28:1). There is a profound significance to these four [Hebrew] words, which I command thee this day: the commandments of the One Whose Name is Blessed are from His own glorious essence, and are not the commandments of someone made of flesh and blood. [Notice that He said,] Today, and not “in another 1,500 years after the giving of the Torah and the Sinai experience,” which was the time that the Rabbanites began to record the Talmud and the Mishna, and thus modified, added to, and subtracted from God’s words however their souls desired.

על–כן, עלינו להכין את לבבנו לעבודת השי"ת ולהשתדל לקיים את כל מצוותיו אשר צווה את אבותינו. אז כל בקשותינו מהקב"ה מובטחות לנו מראש, ככתוב: וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם–יִקְרָ֖אוּ וַאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּרִ֖ים וַאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע: (ישעיה סה, כד). התפילה בבית–הכנסת חשובה מאוד לטהר את נפשנו, אז נוכל לבקש מהקב"ה שימלא כל משאלות ליבנו.

For this reason, it is incumbent upon us to focus our hearts on serving the One Whose Name is Blessed, and on trying diligently to perform all of His commandments which He commanded our forefathers. Then will all of our requests from the Holy One, Blessed be He, become as it was promised us in advance, according to the Scripture: And it shall come to pass that, before they call, I will answer, and while they are yet speaking, I will hear (Isaiah 65:24). Prayer at the synagogue is very important for purifying our souls, after which we are able to ask the Holy One, Blessed be He, to fulfill our hearts’ desires.

וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה ׀ אֶת–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: (שמות כז, כ). שמן–הזית של נר–התמיד צריך שיבוא מהעם, ודינו כדין קורבן התמיד, הם חלק מעבודת–הקודש היום יומית, והם חובה על הציבור. היום, בעוונותינו הרבים, בטלו הקורבנות ובמקומם באו התפילות, וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ: (הושע יד, ג). המילה (אנדיל) או יותר נכון (קנדיל) אינה מילה עברית, ולא ערבית. היא שאולה מהשפה האנגלית (“Candle”) ופירושה בעברית – נר. הקופטים במצרים הדליקו (קנדילים) בכנסיותיהם. הקב"ה ברחמיו הרבים וחסדיו הגדולים, יחון, יחוס וירחם על כלל עמו ישראל. ויקיים עלינו מקרא שכתוב: כִּֽי–תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ–אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי–תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ–אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר–בָּֽךְ: כִּ֗י אֲנִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ (ישעיה מג, ב–ג).

And thou shalt command the children of Israel, that they bring unto thee pure olive oil beaten for the light, to cause a lamp to burn continually (Exodus 27:20). The olive oil of the Eternal Lamp needs to come from the nation, and its law is like that of the Continual Offering: they are part of the daily Temple service and are the people’s responsibility. Today, by our numerous iniquities, the offerings have ceased, and prayers have taken their place: Take with you words, and return unto Y·H·W·H; say unto Him: ‘Forgive all iniquity, and accept that which is good; so will we render for bullocks the offering of our lips’ (Hosea 14:3). The word “Andil” [using Egyptian Arabic pronunciation], or more properly “qandil,” is not a Hebrew or Arabic word. It’s borrowed from the English language: “candle,” and means ner in Hebrew. The Coptic [Christians] in Egypt used to light “qandilim” – in their churches. May the Holy One, Blessed be He, in the abundance of His mercy and in His great compassion be gracious, kind, and compassionate to the entirety of His people, Israel. And may He fulfill for us what is written in the Scriptures: When thou passest through the waters, I will be with thee, and through the rivers, they shall not overflow thee; when thou walkest through the fire, thou shalt not be burned, neither shall the flame kindle upon thee. For I am Y·H·W·H thy God, The Holy One of Israel, thy Saviour (Isaiah 43:2–3).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

טז. ספירת העומר

(16) Sefirat Ha‘Omer (The Counting of the Omer)

#16

הקב"ה נתן לנו, לעמו ישראל, בנוסף לשבתות שהן מועדי ה', מועדים הנקראים מקראי קודש, ומקודשים לישראל כמעט כמו השבתות. ככתוב: אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר–תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ויקרא כג, ד). תכליתם של מועדים אלה, להביא לנו שמחה (וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ (דברים טז, יד)), לאיחוד העם, ולחיזוק האמונה בשי"ת. שלושת–הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, בהם חובה על כל ישראל, לעלות אל המקום אשר בו בחר הקב"ה כמשכנו – בית המקדש בירושלים, מסמלים ומזכירים לנו, אירועים מרכזיים בדברי ימי עמנו. פסח – זכר ליציאת מצרים זמן חירותנו. שבועות – זכר למתן תורה ומעמד הר סיני. סוכות – זכר לנדידה במדבר והישיבה בסוכות לפני הכניסה לארץ ישראל. מועדי ישראל הנוספים לשלושת הרגלים: יום תרועה (ראש השנה) – זכרון תרועה הבא להתריע עשרה ימים (כנגד עשרת הדברות) לפני יום הכיפורים. יום הכיפורים – שבת שבתון, יום בעל משמעות מיוחדת וקדושה יתירה, יום של חשבון נפש, ואפשרות טהרה מכל חטא, עוון ועבירה. זאת בתנאי שישוב האדם בתשובה שלמה, ולא ישוב לחטוא. קדושת כל המועדים, מקראי הקודש, דומה מאוד לקדושת יום השבת. כל מה שאסור לעשות ביום השבת, אסור גם ביום מקרא–קודש, למעט ההיתר הקיים במועד – אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל–נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (שמות יב, טז). כל המועדים מקראי–הקודש, נאסרה בהם מלאכת–עבודה אך אינם שבתות. כל השבתות, הן מועדי ה' מקראי קודש, ככתוב – מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר–תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי: שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא–קֹ֔דֶשׁ כָּל–מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: (ויקרא כג, ב–ג). מכאן – השבת היא מועד, אך לא כל מועד הוא שבת. ההיתר להכנת אוכל לכל נפש, (ומכאן גם לשחוט, להבעיר אש, לשאוב מים וכו', ובלבד שהפעולה נחוצה להכנת אוכל לכל נפש), מבדיל את המועדים מהשבת. החגים והמועדים הם מקראי קודש אך אינם שבתות, כשם שכהן הוא גם לוי אך הלוי אינו כהן.

The Holy One, Blessed be He, gave us (His nation of Israel) appointed times beyond the weekly Sabbath, which are also called holy convocations, and are to be held sacred by Israelites to nearly the same degree. As it is written: These are the appointed seasons of Y·H·W·H, even holy convocations, which ye shall proclaim in their appointed season (Leviticus 23:4). The object of these appointed times is to bring us joy – And thou shalt rejoice in thy feast (Deuteronomy 16:14) – to bring about national unity, and to strengthen [our] faith in the One Whose Name is Blessed. The three pilgrimage festivals of Passover, Weeks (Shavuʻot), and Booths (Sukkot) require all Israel to go up to the place which the Holy One, Blessed be He, has chosen as His Tabernacle (the Jerusalem Temple), and both symbolize and commemorate the events that lie at the core of our history as a nation. Passover: a memorial of the exodus from Egypt which serves as our season of liberation. The Feast of Weeks (Shavuʻot): a reminder of the season when the Torah was given and of the Sinai experience. The Festival of Booths (Sukkot): a commemoration of being desert nomads, and the dwelling in huts that [was necessary] before entering the land of Israel. In addition to the pilgrimage festivals, there are other appointed times, too. The Day of Shouting (Yom Teruʻa, [referred to as] New Year’s Day): a memorial by raising a shout that heralds the ten days (corresponding to the Ten Statements [or Ten Commandments]) that precede the Day of Atonement. The Day of Atonement (Yom Ha-kippurim): a Sabbath of complete rest, and a day that carries special significance and an extra degree of sanctity; a day of self-introspection, and the opportunity for being cleansed of all sin, iniquity, and transgression. That is, on the condition that a person commits to complete repentance, and will not repeat the sins. The holiness of all the appointed times is very similar to that of the day of Shabbat. Anything that is forbidden to do on the Sabbath day, is also forbidden on a day of holy convocation, aside from the permission that is given on an appointed time [as follows]: And in the first day there shall be to you a holy convocation, and in the seventh day a holy convocation; no manner of work shall be done in them, save that which every soul must eat, that only may be done by you (Exodus 12:16). All appointed times prohibit laborious work, but that does not make them Sabbaths. Every Shabbat, [however], is both an appointed time and a holy convocation, as it is written: Speak unto the children of Israel, and say unto them: The appointed seasons of Y·H·W·H, which ye shall proclaim to be holy convocations, even these are My appointed seasons. Six days shall work be done; but on the seventh day is a sabbath of solemn rest, a holy convocation; ye shall do no manner of work; it is a sabbath unto Y·H·W·H in all your dwellings (Leviticus 23:2–3). Based on all this, every Sabbath is an appointed time, but not every appointed time is a Sabbath. What distinguishes a Sabbath from an appointed time is the permission to prepare food for every soul, which also entails, slaughtering, burning fire, drawing water, etc., as long as the activity is necessary for preparing for every soul. The festivals and appointed times are holy convocations; however, they are not Sabbaths in the same sense that every [Israelite] priest (Kohen) is also Levite, but being a Levite does not make someone a Kohen.

שבת בלשון התורה, מכוונת בלעדית ליום השביעי שלאחר ששת ימי–המעשה (זכר לששת ימי–הבריאה), ככתוב: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת–י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל–מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר–בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת: (בראשית ב, ג). נכון הוא, שגם שנת שמיטה הינה שבת: וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: (ויקרא כה, ד). שנת שמיטה – שנה שביעית הבאה בעקבות: שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת–תְּבוּאָתָֽהּ: (ויקרא כה, ג). עפ"י שתי הדוגמאות שלעיל, למדים אנו, כי בתורה השתמשו תמיד בהגדרה שַׁבָּ֖ת, עבור היום השביעי לאחר ששת–ימי–מעשה, או כשנה שביעית לאחר שש שנות עבודת–אדמה. בכך, קיימת התניה, שהשבת תהא תמיד שביעית במספר, וקודמים לה ששה ימי–חול, או שש שנות עבודת אדמה הנבדלים ממנה, ובהם מותר לזרוע ולקצור. בשום מקום בתורת משה לא נאמר שהמועד הוא גם שבת.

In the language of the Torah, “Shabbat” carries a distinct meaning of being the seventh day that follows the six workdays (as a reminder of the six days of creation), as it is written: And God blessed the seventh day, and hallowed it; because that in it He rested from all His work which God in creating had made (Genesis 2:3). It is correct [to say] that the Sabbatical year is a “Shabbat”: But in the seventh year shall be a sabbath of solemn rest for the land, a sabbath unto Y·H·W·H; thou shalt neither sow thy field, nor prune thy vineyard (Leviticus 25:4). The Sabbatical year is the seventh year that comes after the following: Six years thou shalt sow thy field, and six years thou shalt prune thy vineyard, and gather in the produce thereof (Leviticus 25:3). Based on the two examples above, we learn that the Torah always defined Shabbat as the seventh day following six workdays, or as the seventh year following six years of working the land. Therefore, a stipulation exists such that a Sabbath will always be seventh in number, and is to be preceded by six other normal days or six other years of working the land in which it is permitted to sow and reap. Nowhere within the Torah of Moses is it said that [every] appointed time is also a Shabbat.

אחינו בעלי הקבלה, אינם מקבלים דברי אמת אלו, וטוענים שיום מועד הפסח הוא גם שבת. זו הסיבה שהם מתחילים בספירת העומר, למחרת הפסח. בכך, הם טועים ומטעים, מאחר ובשום מקום בתורה שבכתב לא נאמר על יום מועד שהוא גם שבת, למעט יום הכיפורים שהוגדר כשבת–שבתון ואסורה בו כל מלאכת עבודה. בנוסף לאמור לעיל, קיימות בידנו הוכחות נוספות למכביר המחזקות ומאמתות את האמת שבידנו. להלן חלק מהראיות, החזקות מאריות.

Our rabbinic brothers do not accept these statements of fact, and allege that the appointed day of Passover is also a Sabbath. This is the reason that they begin the Counting of the ʻOmer (Sefirat HaʻOmer) on the day after Passover. In so doing, they are misled and do mislead, since in no place within the Written Torah is it said that an appointed time is a Sabbath, except for the Day of Atonement, which is designated to be a Sabbath of solemn rest (Leviticus 23:32), on which all laborious work is forbidden. In addition to what was said above, we have in hand further arguments that intensify the strength and veracity of the truths we hold to. Below are some of the most iron-clad proofs.

ראשונה – לכל המועדים מלבד חג השבועות, התורה מציינת תאריך קבוע: פסח – י"ד בניסן בין הערביים, חג המצות – ט"ו בניסן, יום תרועה – א' בתשרי, יום הכיפורים – י' בתשרי, סוכות – ט"ו בתשרי, שמיני עצרת – כ"ב בתשרי. ואילו חג השבועות, הוא חג הביכורים, לא נכתב מועדו המדויק כפי שצוין לגבי יתר המועדים. ללמדך, שלא נקבע בתורה לחג השבועות תאריך קבוע בחודש סיון, מאחר והוא תלוי בשבת חול המועד פסח. אחינו בעלי הקבלה, סופרים את העומר למחרת הפסח, קרי בט"ז בניסן, ומכאן – מסיימים את הספירה בְּ–ו' בְּסיון, יהרג ובל יעבור. אם כך, מה הטעם בספירה כאשר התאריך ידוע מראש? אחינו בעלי הקבלה, הנהיגו שלא ברשות ובסמכות, את שיטת הדחיות: לא א,ד,ו ראש השנה, לא ב,ד,ו פסח, ולא ג,ה,ז עצרת. הם מודים שאינם מקדשים את החודש במועדו, אף על פי המסופר במשנה, שהקב"ה הראה למשה רע"ה את מולד הלבנה, ואמר לו "כזה ראה וקדש". מאחר וראשי חודשיהם אינם במועדם הנכון, כפועל יוצא – גם חגיהם אינם נחוגים במועד הנכון. זאת בניגוד לכתוב: אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר–תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ויקרא כג, ד). אילו היו מקדשים את ראשי החודשים ע"פ ראית המולד החדש, בהתאם למקרא וגם בהתאם להלכות קדוש–החודש במשנה ובתלמוד – חג השבועות לא היה נופל אצלם תמיד ביום ו' בסיון כפי שהם קבעו. אנו מצווים, לספור ימים, שבועות וכל שכן שבתות. ימים – עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם... (ויקרא כג, טז). שבועות – שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָֹּר–לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת: (דברים טז, ט). שבתות – וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת–עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (ויקרא כג, טו). בעלי הקבלה, סופרים אמנם ימים ושבועות, אך לעולם אינם יכולים לספור שבתות. לכן, נוסח ספירת העומר זהה אצלם, בימי שבתות כבימי חול.

The First Argument – The Torah designates a specific date for all of the appoint times, except for Shavuʻot: Passover is at dusk on the fourteenth of Nisan (the first month), the Festival of Unleavened Bread is fifteenth of Nisan, The Day of Shouting is the first of Tishri (the seventh month), the Festival of Booths is on the fifteenth of Tishri, and the Eighth Day of Solemn Assembly is on the twenty-second of Tishri. And yet, the Feast of Weeks (also known as the Festival of Firstfruits) is not given a fixed date in the Torah during the [third month] of Sivan, since it depends on the Shabbat that falls during the intervening days of the Passover season. Our rabbinic brothers count the ʻomer from the day after “Passover” (i.e., the sixteenth of Nisan) and thus end their count on the sixth of Sivan, no matter what. If this is the case, then what sense is there in counting [days] when the date is known in advance? Without the permission or the authority to do so, our rabbinic brothers have adopted a schedule for postponing [holy days based on the weekday their date falls on]: “New Year’s” (Rosh Ha-shana) cannot fall on a Sunday, Wednesday, or Friday; Passover cannot fall on Monday, Wednesday, or Friday; and ‘Aẓeret (i.e., Shavu’ot) cannot fall on a Tuesday, Thursday, or Saturday. They admit that they do not sanctify the new moon in its appointed time, despite the fact that a story is told in [their own] Mishna claiming the Holy One, Blessed be He, showed our Rabbi Moses, peace be upon him (“PBUH”), the first moon phase (molad ha-levana) and told him, “This is how to sight and sanctify it.” Given that their new moons are not in their proper time, in effect, their festivals are also not being celebrated in their appointed seasons. This is in opposition to the Scripture: These are the appointed seasons of Y·H·W·H, even holy convocations, which ye shall proclaim in their appointed season (Leviticus 23:4). Even if they started sanctifying new months by sighting the first moon phase (which happens to be in agreement with Mishnaic and Talmudic practice), the Festival of Shavuʻot from them still would not permanently fall on their assigned date of the sixth of Sivan. We are commanded to count by days, weeks, and especially Sabbaths. [Counting by] days: Even unto the morrow after the seventh sabbath shall ye number fifty days (Leviticus 23:16). [Counting by] weeks: Seven weeks shalt thou number unto thee; from the time the sickle is first put to the standing corn shalt thou begin to number seven weeks (Deuteronomy 16:9). [Counting by] Sabbaths: And ye shall count unto you from the morrow after the sabbath, from the day that ye brought the sheaf of the wave offering; seven sabbaths shall be complete (Leviticus 23:15). While the Rabbanites indeed do count by days and weeks, they are certainly not able to count by Sabbaths. For this reason, their version of Sefirat Ha-ʻomer is the same for them regardless of Sabbaths and workdays.

שנייה – נוסח ספירת העומר אצלנו בעלי המקרא.

A Second Argument – [Let’s examine] the method of counting from the ‘omer (wave sheaf) that we use as Karaites:

ההקדמה טרם הספירה ימי חול:

הוֹרֵ֣נִי יְ֭הֹוָה דֶּ֥רֶךְ חֻקֶּ֗יךָ וְאֶצְּרֶ֥נָּה עֵֽקֶב:

הֲ֭בִינֵנִי וְאֶצְּרָ֥ה תוֹרָתֶ֗ךָ וְאֶשְׁמְרֶ֥נָּה בְכָל–לֵֽב:

הַ֭דְרִיכֵנִי בִּנְתִ֣יב מִצְוֹתֶ֑יךָ כִּי–ב֥וֹ חָפָֽצְתִּי:

הַט–לִ֭בִּי אֶל–עֵדְוֹתֶ֗יךָ וְאַ֣ל אֶל–בָּֽצַע: (תהלים קיט, לג–לו)

דְּרָכֶ֣יךָ יְ֭הֹוָה הוֹדִיעֵ֑נִי אֹ֖רְחוֹתֶ֣יךָ לַמְּדֵֽנִי: (תהלים כה, ד)

צִדְקָתְךָ֣ צֶ֣דֶק לְעוֹלָ֑ם וְֽתוֹרָתְךָ֥ אֱמֶֽת: (תהלים קיט, קמב)

הברכה טרם הספירה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁקִּידְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּונוּ עַל סְפִירַת הָעוֹמֶר, אָמֵן.

הַיּוֹם יוֹם פְּלוֹנִי לַשָּׁבוּעַ פְּלוֹנִי מִשִּׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ יָמִים מִסְּפִירַת חֲמִישִּׁים יוֹם מֵהֲנָפַת הָעוֹמֶר מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת.

לדוגמא – יום ד' בשבוע הרביעי: הַיּוֹם יוֹם רְבִיעִי לְשָׁבוּעַ רְבִיעִי מִשִּׁבְעָה שָׁבוּעוֹת. הַיּוֹם חֲמִישָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם מֵהֲנָפַת הָעוֹמֶר מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת.

On Weekdays, [This is Our] Opening Prayer Before Counting:

Teach me, O Y·H·W·H, the way of Thy statutes; and I will keep it at every step.

Give me understanding, that I keep Thy Torah and observe it with my whole heart.

Make me to tread in the path of Thy commandments; for therein do I delight.

Incline my heart unto Thy testimonies, and not to covetousness (Psalms 119:33–36).

Show me Thy ways, O Y·H·W·H; teach me Thy paths (Psalms 25:4).

Thy righteousness is an everlasting righteousness, and Thy Torah is the truth (Psalms 119:142).

[Our] Berakha (Blessing) Before the Act of Counting:

You are blessed, Adonai, our God, the King of the Universe Who makes us holy by His commandments, and commanded us regarding the counting of the ʻomer. Amen. Today is the Nth day of the Xth week of the seven weeks. Today is day Y from the waving of the ʻomer on the day after Shabbat.

For example, on a Wednesday during the fourth week: Today is the fourth day of the fourth week of the Seven Weeks. Today is day twenty-five from the waving of the ʻomer on the day after Shabbat.

ההקדמה לפני הספירה בימי השבתות:

יְ֭הֹוָה בְּצִיּ֣וֹן גָּד֑וֹל וְרָ֥ם ה֝֗וּא עַל–כָּל–הָֽעַמִּֽים: (תהלים צט, ב)

בָּ֘ר֤וּךְ יְהֹוָ֨ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל מֵֽ֭הָעוֹלָם וְעַ֥ד הָעוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים מא, יד)

כִּֽי–יָשָׁ֥ר דְּבַר–יְהֹוָ֑ה וְכָל–מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ בֶּאֱמוּנָֽה: (תהלים לג, ד)

הוֹרֵ֣נִי יְ֭הֹוָה דֶּ֥רֶךְ חֻקֶּ֗יךָ וְאֶצְּרֶ֥נָּה עֵֽקֶב:

הֲ֭בִינֵנִי וְאֶצְּרָ֥ה תוֹרָתֶ֗ךָ וְאֶשְׁמְרֶ֥נָּה בְכָל–לֵֽב:

הַ֭דְרִיכֵנִי בִּנְתִ֣יב מִצְוֹתֶ֑יךָ כִּי–ב֥וֹ חָפָֽצְתִּי:

הַט–לִ֭בִּי אֶל–עֵדְוֹתֶ֗יךָ וְאַ֣ל אֶל–בָּֽצַע: (תהלים קיט, לג–לו)

דְּרָכֶ֣יךָ יְ֭הֹוָה הוֹדִיעֵ֑נִי אֹ֖רְחוֹתֶ֣יךָ לַמְּדֵֽנִי: (תהלים כה, ד)

צִדְקָתְךָ֣ צֶ֣דֶק לְעוֹלָ֑ם וְֽתוֹרָתְךָ֥ אֱמֶֽת: (תהלים קיט, קמב)

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת–עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (ויקרא כג, טו).

הברכה טרם הספירה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁקִּידְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּונוּ עַל סְפִירַת הָעוֹמֶר, אָמֵן.

ספירת השבת הרביעית לדוגמא:

הַיּוֹם יוֹם שְׁבִיעִי לְשָׁבוּעַ רְבִיעִי מִשִּׁבְעָה שָׁבוּעוֹת. הַיּוֹם שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים יוֹם מִסְּפִירַת חֲמִישִּׁים יוֹם מֵהֲנָפַת הָעוֹמֶר מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת. הַיּוֹם שַׁבָּת, שַׁבָּת רְבִיעִית מִשֶּׁבַע שַׁבָּתוֹת. הַיּוֹם שָׁלֵם שָׁבוּעַ רְבִיעִי מִשִּׁבְעָה שָׁבוּעוֹת.

On Sabbath Days, [This is Our] Opening Prayer Before Counting:

Y·H·W·H is great in Zion, and exalted above all peoples (Psalms 99:2).

Blessed is Y·H·W·H, God of Israel, from eternity to eternity. Amen and Amen (Psalms 41:14).

For the word of Y·H·W·H is right; His every deed is faithful (Psalms 33:4).

Teach me, O Y·H·W·H, the way of Thy statutes; and I will keep it at every step.

Give me understanding, that I keep Thy Torah and observe it with my whole heart.

Make me to tread in the path of Thy commandments; for therein do I delight.

Incline my heart unto Thy testimonies, and not to covetousness (Psalms 119:33–36).

Show me Thy ways, O Y·H·W·H; teach me Thy paths (Psalms 25:4).

Thy righteousness is an everlasting righteousness, and Thy Torah is the truth (Psalms 119:142).

And ye shall count unto you from the morrow after the day of rest, from the day that ye brought the sheaf of the waving; seven weeks shall there be complete (Leviticus 23:15).

[Our] Berakha (Blessing) Before Counting:

You are blessed, Adonai, our God, the King of the Universe Who makes us holy by His commandments, and commanded us regarding the counting of the ʻomer. Amen.

Counting on the Fourth Sabbath, By Way of an Example:

Today is the seventh day of the fourth week of the Seven Weeks. Today is the twenty-eighth day from the waving of the ʻomer on the day after Shabbat. Today is the day of Shabbat, the fourth Sabbath of the Seven Sabbaths. This day completes the fourth week of the Seven Weeks.

ביום חג השבועות הקדמה לספירה כבשבת – יְ֭הֹוָה בְּצִיּ֣וֹן וכו' (תהלים צט, ב).

הברכות לפני הספירה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁקִּידְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּונוּ עַל סְפִירַת הָעוֹמֶר, אָמֵן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ בְשָׁלוֹם לַזְּמָן הַזֶּה, אָמֵן.

הַיּוֹם יוֹם מָחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית.

הַיּוֹם יוֹם חֲמִישִּׁים לִסְפִירַת הָעוֹמֶר.

הַיּוֹם יוֹם קָרְבַּן מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

הַיּוֹם חַג הַקָּצִיר.

הַיּוֹם יוֹם חַג הַבִּיכּוּרִים.

הַיּוֹם יוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת.

הַיּוֹם יוֹם זֶבַח שְֹלָמִים.

הַיּוֹם יוֹם מוֹעֵד ה'.

הַיּוֹם יוֹם מִקְרָא קוֹדֶשׁ וְאִיסּוּר מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כַּכָּתוּב: וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא–קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל–מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל–מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: (ויקרא כג, כא).

Upon the Feast Day of Shavuʻot:

The opening prayer for the act of counting is just like the one on Shabbat (Y·H·W·H is great in Zion... [see above]).

[Our] Berakha (Blessing) Before the Act of Counting:

You are blessed, Adonai, our God, the King of the Universe Who makes us holy by His commandments, and commanded us regarding the counting of the ʻomer. Amen.

You are blessed, Adonai, our God, the King of the Universe Who kept us alive, sustained us, and allowed us to peacefully reach this very time. Amen.

Today is the day after the seventh Shabbat!

Today is the fiftieth day of counting the ʻomer!

Today is a day of bringing a new meal offering to Adonai!

Today is the festival of the harvest!

Today is the festival of firstfruits!

Today is a day of peace offerings!

Today is a day that is Adonai’s appointed time!

Today is a day of holy convocation that prohibits servile work for all Israelites. As it is written: And ye shall make proclamation on the selfsame day; there shall be a holy convocation unto you; ye shall do no manner of servile work; it is a statute for ever in all your dwellings throughout your generations (Leviticus 23:21).

כל ספירה המתקיימת בימי חול, שבתות או בחג השבועות עצמו, מסתיימת בפסוקים: וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהוָ֗ה לַעֲשׂוֹת֙ אֶת–כָּל–הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת–יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל–הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה–לָּ֑נוּ כִּֽי–נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת–כָּל–הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ: (דברים ו, כד–כה). מַגִּ֣יד [דְּבָרָ֣יו] לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל: לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכָל–גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל–יְדָע֗וּם הַֽלְלוּ–יָֽהּ: (תהלים קמז, יח–יט). בָּר֖וּךְ יְהֹוָ֥ה לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג).

Each act of counting that occurs on weekdays, Sabbaths, or on the Festival of Shavuʻot concludes with the following verses: Then Y·H·W·H commanded us to observe all these laws, to revere Y·H·W·H our God, for our lasting good and for our survival, as is now the case. It will be therefore to our merit before Y·H·W·H our God to observe faithfully this whole Instruction, as He has commanded us (Deuteronomy 6:24–25); He declareth His word unto Jacob, His statutes and His ordinances unto Israel. He hath not dealt so with any nation; And as for His ordinances, they have not known them. Hallelujah (Psalms 147:18–19); and, Blessed be Y·H·W·H for evermore. Amen, and Amen (Psalms 89:93).

נוסח ספירת העומר אצל אחינו בעלי הקבלה:

דוגמא לספירה ביום חול, יום ו יא באייר תשס"א:

הברכה לפני הספירה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁקִּידְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּונוּ עַל סְפִירַת הָעוֹמֶר, אָמֵן.

הַיּוֹם שִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם, שֶׁהֵם שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִישָּׁה יָמִים לָעוֹמֶר.

ספירה ביום שבת

לדוגמא, יום שבת, יט באייר תשס"א: הַיּוֹם שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעָה יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעוֹמֶר.

[In contrast,] this IS our rabbinic brothers’ version of counting the ʻomer on a weekday, using Friday, 11 Iyyar 5761 as an example:

[The Rabbanite] Blessing Before the Act of Counting:

“You are blessed, Adonai, the King of the Universe Who makes us holy by His commandments, and commanded us regarding the counting of the ʻomer. Amen.

Today is day twenty-six, which makes three weeks and five days of the ʻomer.”

[The Rabbanite] Count on a Sabbath Day:

Using 19 Iyyar 5761 as an example: “Today is day thirty-four, which makes four weeks and six days of the ʻomer.”

מנוסח ספירת העומר אצל אחינו בעלי הקבלה, אנו רואים בעליל שאין הם סופרים את השבתות, ובכך עוברים על המצווה וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת–עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה: (ויקרא כג, טו–טז). אם כך, הנפת העומר אצלם אינה למחרת השבת ככתוב, אלא למחרת חג הפסח, שאינו שבת. בכך, הם עוברים גם על המצווה וְהֵנִ֧יף אֶת–הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: (ויקרא כג, יא). לִרְצֹנְכֶם – כדי שיהיה לכם לרצון לפני הקב"ה. ספירת העומר היא מצוות עשה מן התורה. אצל אחינו בעלי הקבלה, הספירה היא פיקטיבית – ספירה לכאורה, מאחר ותאריך חג השבועות קבוע אצלם (ו בסיון) מראש, ואם כך מה הטעם בספירה?

Based on the Rabbanites’ version of counting the ʻomer, we can see at a glance that they aren’t counting the Sabbaths, and thus are violating the commandment itself: And ye shall count unto you from the morrow after the sabbath, from the day that ye brought the sheaf of the wave offering; seven sabbaths shall be complete: Even unto the morrow after the seventh sabbath shall ye number fifty days; and ye shall offer a new meal offering unto the Lord (Leviticus 23:15–16). Given this, the waving of the sheaf according to them would not take place on the day after the Sabbath, but on a day after the Festival of “Passover” that is not the Sabbath. In so doing, they also are transgressing the commandment And he shall wave the sheaf before Y·H·W·H, to be accepted for you; on the morrow after the sabbath the priest shall wave it (Leviticus 23:11). To be accepted for you means “so that you would have favor in the presence of the Holy One, Blessed be He.” Counting from the wave sheaf is an affirmative commandment of the Torah. Among our rabbinic brothers, this is a fictitious counting, a count in name only, since they have already predetermined the date of the Feast of Weeks to be the sixth of Sivan, so what would be the point in counting?

שלישית – אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי–גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם: (שמות טו א). כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הַנּוֹתֵ֥ן בַּיָּ֖ם דָּ֑רֶךְ וּבְמַ֥יִם עַזִּ֖ים נְתִיבָֽה: (ישעיה מג, טז). וְהַיָּם֙ בָּקַ֣עְתָּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ–הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה (נחמיה ט, יא). בכל הפסוקים הנ"ל, וברבים אחרים בתורתנו הקדושה, לא צוין על איזה ים מדובר, מאחר וכל – ישראל ורבים מעמי–תבל יודעים על איזה ים מדובר. כך השבת, זאת תעודתה – מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ (בהא הידיעה) הידועה לכל עמו, ככתוב: שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: (ויקרא כג, ג). כל החולק על כך, חייב להביא ראייה מהתורה, שיום מועד מקרא–קודש, (מלבד יום הכיפורים), אף הוא שבת יִיקָּרֵא. איך יום מועד מקרא–קודש שבת יִיקָּרֵא? הרי הותר בו בישול, הבערת אש ועשיית כל הנחוץ להכנת אוכל לכל נפש אדם, ואפילו לבע"ח. אחינו בעלי הקבלה, אף התירו ביום מועד העברת אש הקיימת טרם המועד, והבערתה במתקן אחר. האם היו מתירים זאת גם ביום שבת קודש!?

A Third Argument – I will sing unto Y·H·W·H, for He is highly exalted; the horse and his rider hath He thrown into the sea (Exodus 15:1). Thus saith Y·H·W·H, who maketh a way in the sea, and a path in the mighty waters (Isaiah 43:16). And Thou didst divide the sea before them, so that they went through the midst of the sea on the dry land; and their pursuers Thou didst cast into the depths, as a stone into the mighty waters (Nehemiah 9:11). In each of the aforementioned verses, among many others within our Holy Torah, the specific sea is not described because every Israelite and most people of the world know which sea is being referred to. So, too, with regard to “the Sabbath,” and this is the evidence: on the morrow after the Sabbath is written with a definite article before Shabbat, the only one known to His entire nation: it is a sabbath unto Y·H·W·H in all your dwellings (Leviticus 23:3). Anyone who disagrees with this has to bring proof from the Torah that any appointed time or holy convocation (with the sole exception of the Day of Atonement) is also called a Shabbat. How could any holy convocation or appointed time be called Shabbat? After all, cooking, burning fire, and anything else essential to prepare food for every human soul, and even that of animals, is permitted. Our rabbinic brothers have even permitted the transfer of a fire that existed before the appointed time so that it could ignite something else. Would they permit this, too, on the holy Sabbath day?!

רביעית – שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה, במובן שלמות. המילה תְּמִימֹת, באה למנוע כל ספק, שכל אחד משבעת השבועות מתחיל ביום ראשון ומסתיים ביום השביעי, קרי ביום שבת. שלמות כמו שנה תמימה, ככתוב וְאִ֣ם לֹֽא–יִגָּאֵ֗ל עַד–מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָ֠ם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר–בָּעִ֜יר אֲשֶׁר–ל֣וֹ לא חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל: (ויקרא כה, ל). שלמות כתורת השי"ת, אשר נתנה לנו לטובה, ככתוב: תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ (תהלים יט, ח). שלמות כאדם השלם בנפשו עם אלוהיו, ככתוב: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (דברים יח, יג). מהי שבת שלמה? זהו שבוע שלם המתחיל ביום ראשון ומסתיים ביום שבת, ככתוב: שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ (ויקרא כג, ג). ובדומה – שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת–תְּבוּאָתָֽהּ: וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: (ויקרא כה, ג–ד).

A Fourth Argument – Seven perfect Sabbaths shall there be (Leviticus 23:15), in the sense that they are complete. The word temimot (perfect) removes all doubt that every one of the seven weeks starts on Sunday and concludes on Saturday, that is, on the Sabbath day. This sense of completion is like a temima (perfect or whole) year, as it is written: And if it be not redeemed within the space of a full year, then the house that is in the walled city shall be made sure in perpetuity to him that bought it, throughout his generations; it shall not go out in the jubilee (Leviticus 25:30). Perfect: just like the Torah of the One Whose Name is Blessed, which was given for our own good, as it is written: The Torah of Y·H·W·H is perfect, restoring the soul (Psalm 19:8). Whole: as a man who is wholehearted with his God, as it is written: Thou shalt be whole-hearted with Y·H·W·H thy God (Deuteronomy 18:13). What’s a complete Shabbat? It’s a complete week that begins on the first day and ends with the day of Shabbat, as it is written: Six days shall work be done; but on the seventh day is a sabbath of solemn rest (Leviticus 23:3). Likewise, Six years thou shalt sow thy field, and six years thou shalt prune thy vineyard, and gather in the produce thereof. But in the seventh year shall be a sabbath of solemn rest for the land (Leviticus 25:3–4).

חמישית – עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה: (ויקרא כג, טז). ללמדך, שערב חג השבועות, חייב להיות למחרת שבת שביעית. איה השבת השביעית בספירת הרבנים?

A Fifth Argument – Even unto the morrow after the seventh sabbath shall ye number fifty days; and ye shall offer a new meat offering unto the Lord (Leviticus 23:16). This teaches you that the Shavuʻot evening must be on the day after the seventh Shabbat. What happened to the seventh Sabbath in the rabbinic count?

שישית – בימי השבתות, היינו מצווים להקריב עולות לקב"ה, (ראה – במדבר כח, ט). בכל המועדים – חג המצות, יום התרועה, יום הכיפורים, וחג הסוכות, ציווה עלינו הקב"ה, הקרבת קורבן עולה וקורבן חטאת, ואילו בחג הקציר הוסיף בו זבחי שלמים (ראה – ויקרא כג, יט). כל החגים והמועדים, מלבד חג השבועות, עשויים ליפול בשבת. על כן, אסורים בהם זבחי שלמים. זבח השלמים נאכל ביום שחיטתו, ודבר זה בלתי אפשרי ביום השבת, אחרת יצריך חלילה, חילול שבת. על–מנת להבטיח שיום חג השבועות בו ציוונו הקב"ה על זבח השלמים, לעולם לא יפול ביום שבת קודש, קבע שוכן–מרומים, שלעולם ייפול ביום א' – הוא יום מחרת יום השבת.

A Sixth Argument – On Sabbath days, we used to be commanded to bring elevation offerings to the Holy One, Blessed be He (see Numbers 28:9). On all of the appointed times (the Festival of Unleavened Bread, the Day of Shouting, the Day of Atonement, and the Festival of Booths), the Holy One, Blessed be He, commanded us to come near with elevation and sin offerings, yet, on the Festival of Firstfruits (see Leviticus 23:19), He added sacrifices of peace offerings. All of the festivals and appointed times besides the Festival of Weeks are able to fall on Shabbat. Therefore, peace offerings are prohibited on those days. The peace offering is eaten on the day of its slaughter, and such an arrangement is impossible on the day of Shabbat; otherwise, it would require (heaven forbid) profaning the Sabbath. In order to guarantee that the Festival of Weeks (during which the Holy One, Blessed be He, commanded us to bring peace offerings) would never fall on the holy Sabbath day, He Who Dwells on High determined that it should also fall on the first day [of the week]: the day after the Sabbath.

שביעית – קיימת מקביליות בתורה.

בין יום השבת לבין שנת שמיטה.

בין ספירת העומר לבין ספירת היובל.

ובין חג השבועות לבין שנת–היובל.

ניתן לראות זאת ביתר בירור בטבלה השוואתית:

A Seventh Argument – There are a number of parallelisms within the Torah, such that:

The Sabbath day resembles the Sabbatical year.

The Wave Sheaf (ʻomer) count corresponds to the Jubilee count.

The [arrival] of the Festival of Weeks is like the Jubilee Year.

יום השבת שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא–קֹ֔דֶשׁ כָּל–מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: (ויקרא כג, ג).

שנת השמיטה שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת–תְּבוּאָתָֽהּ: (ויקרא כה, ג).

The Sabbatical Year Six years thou shalt sow thy field, and six years thou shalt prune thy vineyard, and gather in the produce thereof (Leviticus 25:3)

The Sabbath Day Six days shall work be done; but on the seventh day is a sabbath of solemn rest, a holy convocation; ye shall do no manner of work; it is a sabbath unto Y·H·W·H in all your dwellings (Leviticus 23:3).

ספירת העומר וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת–עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: – (והם ארבעים ותשעה ימים). (ויקרא כג, טו).

ספירת היובל וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה: (ויקרא כה, ח).

The Jubilee Count And thou shalt number seven sabbaths of years unto thee, seven times seven years; and there shall be unto thee the days of seven sabbaths of years, even forty and nine years (Leviticus 25:8).

The Wave Sheaf Count And ye shall count unto you from the morrow after the sabbath, from the day that ye brought the sheaf of the wave offering; seven sabbaths shall be complete (Leviticus 23:15). (Note that this adds up to forty-nine days.)

חג השבועות עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה: (ויקרא כג, טז).

שנת היובל וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה... כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם: (ויקרא כה, י–יב).

The Jubilee Year And ye shall hallow the fiftieth year... For it is a jubilee; it shall be holy unto you; ye shall eat the increase thereof out of the field (Leviticus 25:10–12).

The Festival of Weeks Then unto the morrow after the seventh sabbath shall ye number fifty days; and ye shall offer a new meal offering unto the Lord (Leviticus 23:16).

לסיכום, חג השבועות הוא היום החמישים לספירה, וחייב להיות למחרת השבת השביעית. שנת היובל היא שנת החמישים, כאשר שנת הארבעים ותשע היא שנת שמיטה, שאף היא – שבת נקראת.

In conclusion, the Festival of Shavuʻot is the fiftieth day of the count, and must be the day after the seventh Shabbat. The Jubilee Year is the fiftieth year, just as the forty-ninth year was a Sabbatical year, which, too, was called a Shabbat.

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

יז. גדי בחלב אמו

(17) A Kid in its Mother’s Milk

#17

אֵ֤ל ׀ אֱֽלֹהִ֡ים יְֽהֹוָ֗ה דִּבֶּ֥ר וַיִּקְרָא–אָ֑רֶץ מִמִּזְרַח–שֶׁ֝֗מֶשׁ עַד–מְבֹאֽוֹ: מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל–יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ: (תהלים נ, א–ב).

God, God, Y·H·W·H, hath spoken, and called the earth from the rising of the sun unto the going down thereof. Out of Zion, the perfection of beauty, God hath shined forth (Psalms 50:1–2).

גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (שמות כג, יט). מהי הסיבה, שחכמי בני–מקרא (היהודים הקראים), שללו מצוות (כביכול מצווה) – איסור אכילת בשר עם חלב, הנהוגה בקרב בעלי–הקבלה, מכל וכל?

A kid in its mother’s milk (Exodus 23:19): what is the reason that Karaite Jewish scholars have negated the so-called commandment that forbids eating meat with milk, which is practiced by the vast majority of Rabbanites?

בעלי–הקבלה, מניחי יסודות התורה שבעל–פה, הרחיבו במצוות גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ:, וזאת עד אין הכר. פרקים גדולים בתלמוד ובמשנה עוסקים בנושא זה. הלכות נרחבות של איסור אכילת בשר עם חלב, בשר–צאן עם חלב בקר ואפילו בשר–עוף עם חלב כלשהו, כאשר אין כל סיכוי שזה חלב–אמו. הפסקה בין אכילת כל בשר, לבין אכילת דברי חלב, ולהיפך. סכו"ם, כלי–שולחן ומטבח נפרדים, כיורי–מטבח נפרדים. אמצעי–ניקוי כחולים לכלי–חלב, ואדומים לכלי–בשר. התרחקו מאוד מן המצווה המקורית, נשכח הַגְּדִ֖י, ונשכחה אִמּֽוֹ:. בני אהרון, נדב ואביהוא, החליטו ועשו על דעתם דבר אשר לא נצטוו לעשות, ככתוב: וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי–אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: (ויקרא י, א–ב).

The Rabbanites who laid the foundations of the Oral Torah stretched the commandment about a kid in its mother’s milk to the point of being unrecognizable. Large portions of the Talmud and Mishna deal with this subject. Their laws (halakhot) against eating milk with meat expanded to forbidding the meat of any flock animal with the milk of a cow, or even the eating of poultry with any kind of dairy, situations where there is absolutely no chance that its mother’s milk was involved. [There is supposed to be] a waiting period between eating any meat product and any dairy product, and vice versa. That’s not all: there are to be separate dishes, kitchen utensils, and even different kitchen sinks! There are blue cleaning utensils for dairy dishes, and red ones for meat [dishes]. They’ve gotten so far away from the original commandment that the kid has been forgotten, along with his mother’s milk. Aaron’s sons, Nadab and Abihu, decided of their own opinion to do something that they weren’t commanded to do, as it is written: And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before Y·H·W·H, which He had not commanded them. And there came forth fire from before Y·H·W·H, and devoured them, and they died before Y·H·W·H (Leviticus 10:1–2).

מהי משמעות הביטוי – אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם? ייתכן, ובני–אדם, מגיעים לעיתים לידי עשיית דברים, הנראים להם כמתחייבים, כאשר למעשה כלל לא צוּו לעשותם, כמעשה נדב ואביהוא בני אהרון, וכדוגמת: וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל–צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא–צִוִּֽיתִי: (דברים יז, ג).

What is the significance of the expression, strange fire... which he had not commanded them? Perhaps it stems from [the fact] that people sometimes take on practices that seemed obligatory that they were actually commanded not to do, much like the example of Nadab and Abihu. An example of this pattern is and he hath gone and served other gods, and worshipped them, or the sun, or the moon, or any of the host of heaven, which I have commanded not (Deuteronomy 17:3).

בר דעת, מבין כי עבודה לצבא השמים היא מהחמורות שבעבירות, נחשבת ככפירה בעיקר, והיא עבודה זרה ברורה. לפיכך, יש לפרש את שני הפסוקים, גם אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה, וגם לְכָל–צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא–צִוִּֽיתִי (דברים יז, ג), במשמעות – אשר ציוויתי לא לעשות. כי דבר–מעשה הנוגע לענייני–הקודש אשר לא הצטווינו לעשותו, משמעו – שאנו מצווים לא לעשותו. במקרה שכזה, עשיית המעשה, היא בבחינת – אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אותנו. על כך נכתב: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל–הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת–מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: (דברים ד, ב).

A reasonable person can understand that serving the host of heaven is one of the severest of offenses, deemed fundamentally heretical; that is an obvious case of ʻavoda zara (strange worship). For this reason, one must interpret the two verses dealing with strange fire, which he had not commanded, and even any of the host of heaven, which I have commanded not (Deuteronomy 17:3), with the same sense as “which I commanded not to be done.” As a rule of thumb, any holy practice that we weren’t commanded to do is something we are commanded against doing. In such a situation, taking action would be just like bringing strange fire before God, which He did not command us to bring. And therefore it is written: Ye shall not add unto the word which I command you, neither shall ye diminish from it, that ye may keep the commandments of Y·H·W·H your God which I command you (Deuteronomy 4:2).

הרקע למחלוקת: כל הלכות בעלי הקבלה בנושא בשר וחלב, אינן מהתורה שבכתב, וכולן על ברכי–רבנן נולדו. בטרם אסביר את דעתי בנושא, אבקש להקדים ולהבהיר, מהו הרקע לפילוג אשר התרחש במאה השמינית למניינם של הנוצרים, ואולי קודם לכן. אז התחילו התנאים ואחריהם האמוראים, לתת פירושים שונים ומשונים לתורת משה רע"ה, התורה שבכתב. פירושים אלו היו רחוקים מאוד מרוח ומכוונת הכתוב. לטענתם, פירושיהם נמסרו הלכה למעשה, בעל–פה, למשה רע"ה בסיני. ולא רק זאת; במשך דורות, הוסיפו בעלי הקבלה הלכות, שגרעו, סתרו והוסיפו על התורה שבכתב. גם אחרי חתימת המשנה, התלמוד והגמרא, הם עדיין הוסיפו לפסוק הלכות. הם העדיפו את החריפות והפלפול על האמת הכתובה והצרופה. הם יצרו "תורה" חדשה, בעלת זיקה כביכול לכתוב, אבל למעשה שונה ממנה. יצירה חדשה זו, הבניין המפואר כביכול שהם בנו, היא למעשה ערעור והתרסה על החוק והמשפט האלוהי. בהרבה הלכות של התורה שבעל פה (התושב"ע), רואים השפעה של אמונות ודתות של עמים זרים כמו היוונים, הפרסים והנוצרים.

Here’s the background to the disagreement: all of the laws (halakhot) that the Rabbanites have dealing with milk and meat are not from the Written Torah, but were all engendered by the Rabbis who created them. Before I explain my opinion on this topic, I would like to first introduce and clarify the reasons for the schism that began in the eighth century CE (and perhaps even earlier than that). At that time, the Tanna’im (Mishnaic sages) and the Amora’im (Talmudic sages) after them began to produce various commentaries that began to make changes to the Torah of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace: the Written Torah. These interpretations were far removed from the spirit and intent of Scripture. According to them, their interpretations were orally passed down as halakhot from our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, at Mount Sinai. And that’s not all: over the course of many generations, the Rabbanites have increased the number of halakhot which subtracted from, contradicted, and added to the Written Torah. Even after the completion of the Mishna, Talmud, and Gemara, they still continued to make new halakhot. They preferred intellectual sparring and hairsplitting to the pure truth of the Scriptures. They created a New Torah which seems like Scripture, but is, in reality, quite different from it. This new creation, this magnificent edifice which they have constructed, served to trample and subvert Divine statutes and judgments. In many halakhot of the Oral Torah, one can see the influence of the faiths and religions of foreign nations like the Greeks, Persians, and Christians.

המקור התורני לציווי הינו – לֹֽא–תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (שמות כג, יט). אחת ממצוות לא–תעשה, מתרי"ג מצוות התורה, היא – לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל–הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת–מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: (דברים ד, ב). באותו הקשר – וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: (דברים ה, כח), וכן – אֵ֣ת כָּל–הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא–תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: (דברים יג, א). צירוף המילים, אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם הַיּוֹם, מופיע פעמים רבות בספר דברים, הוא החומש האחרון מחמישה חומשי–תורה, תורת מרע"ה שבכתב. ספר דברים חוזר ומסכם את כל מצוות התורה. בין השאר, צירוף מילים דומה מופיע גם בשמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים (המצוות) הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל–לְבָבֶֽךָ: (דברים ו, ו). ביטוי זה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, הינו ביטוי בעל משמעות עמוקה. אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה – זהו הקב"ה, בכבודו ובעצמו, המצווה אותנו. על מצוותיו אין מי שרשאי לערער, ו/או לתקן, ו/או להוסיף. הכוונה במילת הַיּוֹם – שהיא מבטלת את כל אשר עשינו לפני מתן–תורה, ואת כל מה שיבואו ויאמרו לנו לעשות בעתיד, הנוגד או המוסיף על הכתוב, לאחר מתן תורה. במילים ברורות וחד משמעיות, מה שאנכי (הקב"ה בכבודו) מצווה אתכם היום, הוא הקובע, והוא גם מבטל ושולל כל מה שיגידו לכם לעשות בניגוד או בתוספת לכתוב (התורה שבכתב), היות ואנכי הוא זה אשר מצווה אתכם.

The Biblical source for this commandment is The choicest first-fruits of thy land thou shalt bring into the house of Y·H·W·H thy God. Thou shalt not seethe a kid in its mother’s milk (Exodus 23:19). Of the 613 commandments of the Torah, one of the prohibitions is Ye shall not add unto the word which I command you, neither shall ye diminish from it, that ye may keep the commandments of Y·H·W·H your God which I command you (Deuteronomy 4:2). Another verse that shares the same concept is Ye shall observe to do therefore as Y·H·W·H your God hath commanded you; ye shall not turn aside to the right hand or to the left (Deuteronomy 5:28), and similarly All this word which I command you, that shall ye observe to do; thou shalt not add thereto, nor diminish from it (Deuteronomy 13:1). The exact expression which I command thee this day appears many times in the book of Deuteronomy, which constitutes the last fifth of the Written Torah of our Rabbi Moses, PBUH. Deuteronomy reviews and summarizes all of the Torah’s commandments. Among many other examples, there is a similar phrasing that appears even in the Shemaʻ: And these words which I command thee this day shall be upon thy heart (Deuteronomy 6:6). This expression, which I command thee this day, is one that possesses deep significance. [Think about it: He said] I command; this is the Holy One, Blessed be He, in all of His majesty, personally giving us a command. No one has any authority to displace, fix, or add to anything that He has commanded. The significance of the word ha-yom (this day) is that it invalidates anything in the past or future that ultimately contradicts or adds to what was put in writing when the Torah was revealed. To paraphrase [what He said] in clearer language, “Whatever I (the Holy One, Blessed be He) am commanding you today is definitive, and it can invalidate and negate anything that you might be told to do that is contrary or in addition to Scripture (the Written Torah), seeing that I am personally giving you this commandment.”

היהדות הקראית היא יהדות המקרא (התורה שבכתב). היהדות הרבנית, היא יהדות התורה שבעל פה, יהדות ההלכה, אשר בני אדם בשר ודם קבעו. התורה שבעל פה (התושב"ע), אינה פירושה המקורי והאמיתי של התורה שבכתב. כלומר, אין התורה שבכתב כלשונה וכפשוטה מנחה את אנשי ההלכה. הם המוסמכים מכוחה של התורה שבעל פה, לפסוק הלכות לפי הבנתם וידיעתם, ולפי שיקול דעתם, גם כאשר משתמע מן התורה שבכתב אחרת. במילים אחרות, יש להלכה סמכות מכח עצמה, היא סוברנית (אוטונומית) לפסוק הלכות שאינן במקורן מן התורה שבכתב, ולפעמים אף עומדות בניגוד להם. סמכות זו אשר לקחו לעצמם אנשי התורה שבעל פה לפסוק דינים, והלכות שלא מן הכתוב, בתוספת לכתוב או בניגוד לכתוב, לא ניתנה להם כלל על ידי השי"ת. איננה כלל מכח תורתו שבכתב, תורת האמת, תורת מרע"ה התמימה והטהורה, אלא נלקחה היא מכוח עצמה. התורה שבעל פה, היא אשר הסמיכה את עצמה, כך קובעת ההלכה הרבנית. לפוסקים הרבנים שקבעו הלכות אלה בניגוד לכתוב, הם קראו: עוקרי הרים, אשר בחריפותם ופלפוליהם הצליחו לשנות את הכתוב (המקרא). למעשה, התורה שבעל פה, היא המחייבת את היהדות הרבנית. היהודים הרבנים כיוונו מאמציהם והנהיגו את חייהם על פי התורה שבעל פה, ולא על פי התורה שבכתב. לעומתם, היהודים בני–המקרא, הנהיגו את חייהם על פי התורה שבכתב. ידוע כי בזמן התהוות התורה שבעל פה, נרתעו הרבה יהודים יראי–שמים, מאמינים ותמימי–דרך, מן הרעיון שהתורה שבעל פה קובעת ומחייבת במצוות, אשר אינן מצוות הכתובות בפסוקי התורה שבכתב. אלא שפוסקי התורה שבעל פה פסקו בעזות–מצח: ההלכה עוקרת את המקרא. זאת אומרת דברי בני אדם בשר ודם עוקרים מבטלים ושוללים, רחמנא ליצלן, דברי אלוהים חיים.

Karaite Judaism is Biblical Judaism (meaning that it is based upon the Written Torah). Rabbinic Judaism is a Judaism of the Oral Torah (which doesn’t provide the original and authentic interpretation of the Written Torah). What I mean is this: the Written Torah literally and contextually does not require men to write halakhot. Those men derive their authority from the power of the Oral Torah to decide rulings based upon their own knowledge, understanding, and opinions, even when the Written Torah says something else entirely. In other words, their halakha has self-appointed authority and they themselves have the autonomy to make up rules whose origin does not come from the Written Torah, and even, at times, stands in opposition to it. This authority which the men of the Oral Torah have taken upon themselves to make decisions and un-biblical halakhot that add to or contradict the Scriptures was not given to them at all by the One Whose Name is Blessed. [Moreover,] this authority lacks the power of the pure, perfect and true Written Torah of our Rabbi Moses, may his soul rest in peace: they took this power by force. The Oral Torah, whose authority comes from itself, essentially determines rabbinic halakha. Rabbinic jurists who established these un-biblical halakhot have been called the Movers of Mountains (ʻoqeré harim), who, by the sharpness [of their minds] and their legalistic debates, successfully augmented the Scriptures (the Tanakh). Practically speaking, the Oral Torah is what is obligatory within rabbinic Judaism. Rabbinic Jews focus their efforts on leading their lives according to the Oral, and not the Written, Torah. In contrast, Karaite Jews lead their lives based upon what is written in the Torah. It is well known that during the emergence of the Oral Torah there were many wholesome, faithful and God-fearing Jews who were deeply disturbed by the idea of an Oral Torah that was a definitive and obligatory source of commandments that were not written in the verses of the Torah itself. Nevertheless, those who decide what is in the Oral Torah brazenly decided that “[rabbinic] halakha displaces the Scriptures.” This is essentially saying that the words of flesh-and-blood human beings could displace, cancel out, or otherwise negate (have mercy on us) the words of the Living God.

התורה שבכתב, היא התורה האלוהית, אמת צרופה. לעומתה התורה שבעל פה, רובה ככולה תוצר אנוש, פרי מחשבותיהם והכרעותיהם של בשר ודם. ידועה האמרה התלמודית – 'נצחוני בניי נצחוני'. בסדר נזיקין, בתלמוד בבבא–מציעא, מסופר על מדרש, ובו ויכוח ומחלוקת אשר פרצו בין הרבנים. כשהויכוח והמחלוקת התלהטו, יצאה בת–קול מן השמים ואמרה: רבי יהושע צודק. או אז כל יתר הרבנים, אשר היו חלוקים עם רבי יהושע, נזעקו ופנו לשמיים באומרם (כביכול) לקדוש ברוך הוא: ואתה אמרת בתורתך – וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: (דברים יז, ז). כוונתם במילים אלה, לומר לקב"ה, שהוא נתן להם, לרבנים, להורות תורה.

The Written Torah is God’s own Torah: truth refined. The alternative is the Oral Torah, most, if not all, of which is the man-made product founded on the thoughts and convictions of mortals. There’s a well-known Talmudic saying: “My children have defeated Me! They have defeated Me!” In the [Babylonian] Talmud, [in the tractate of] Bava Meẓiʻa, under Seder Neziqin, a story is told in a homily (midrash) about a divisive debate that broke out between the Rabbis. Just as the argument was heating up, a disembodied voice (bat qol) came from the heavens and said, “Rabbi Yehoshuaʻ is correct.” But then, all the other Rabbis who disagreed with Rabbi Yehoshuaʻ cried out and turned to the heavens and said (as if it were possible) to the Holy One, Blessed be He: “But You said in Your Torah ‘and thou shalt observe to do according to all that they shall teach thee’ (Deuteronomy 17:7)!” Their purpose in using these words was to say that the Holy One, Blessed be He, had given them (i.e., the Rabbis) the role of teaching the Torah.

ואי לכך, מרגע שהסמכות ניתנה לרבנים (כביכול), אין לו לשי"ת זכות להתערב. וכששאלו את אליהו הנביא, מה הייתה תגובתו של השי"ת, אחרי שהחכמים פנו אליו ואמרו: 'אתה אמרת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ'? ענה להם אליהו הנביא, ואמר (כביכול): הקדוש–ברוך–הוא ספק יד על יד ואמר: 'נצחוני בניי, נצחוני' (רחמנא לצלן). וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ מוסבר בהמשך הפסוק, וגם מותנה, במה שבא אחריו. להלן הפסוק בשלמותו: וְעָשִׂ֗יתָ עַל–פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן–הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: (דברים יז, י). המקום ההוא אשר יבחר השי"ת, הלא הוא בית המקדש שבירושלים, שהחליף את אוהל–מועד. התורה לא ציינה את המקום במדויק, כי בני ישראל עדיין לא נכנסו לארץ–ישראל, וירושלים עדיין לא נכבשה. בהיעדר המקום אשר יבחר אותו השי"ת, ובהיעדר הכוהנים או השופטים במקום אשר בחר השי"ת, אין תוקף ל–'אשר יורוך'. ככתוב: וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר–יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל–הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת–יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל–הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְכָל–הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד: (דברים יז, יב–יג). לעומת זאת, פסקי–הלכתם של חכמי התושב"ע, לא ברוח–הקודש הם, כי הם סותרים את הכתוב במצוות רבות. 'נצחוני בניי, נצחוני' – בעיני יהודי קראי מילים אלה נחשבים ככפירה מוחלטת בעליונות השי"ת, וצדקתו האבסולוטית והנצחית, ככתוב – צִדְקָתְךָ֣ צֶ֣דֶק לְעוֹלָ֑ם וְֽתוֹרָתְךָ֥ אֱמֶֽת: (תהלים קיט, קמב). הכתוב מוכיח: אָ֭מְנָם יָדַ֣עְתִּי כִי–כֵ֑ן וּמַה–יִּצְדַּ֖ק אֱנ֣וֹשׁ עִם–אֵֽל: אִם–יַ֭חְפֹּץ לָרִ֣יב עִמּ֑ו לֹֽא–יַ֝עֲנֶ֗נּוּ אַחַ֥ת מִנִּי–אָֽלֶף: (איוב ט, ב–ג). כלומר, מתוך אלף שאלות, האדם החכם ביותר, לא יכול לענות לקב"ה, ואפילו על שאלה אחת בלבד. ואילו הם בעלי הקבלה, לא יראים לומר: "נצחוני בניי, נצחוני", אשר משמעותם שבני–אדם בשר ודם, עפר ואפר, רימה ותולעה, הבל וריק, ניצחו (חלילה וחס), את הקב"ה. מי מלמד אדם דעת? מי ברא את החכמה? ודעו כי: וְֽ֭הַחָכְמָה מֵאַ֣יִן תִּמָּצֵ֑א וְאֵ֥י זֶ֗֝ה מְק֣וֹם בִּינָֽה: לֹא–יָדַ֣ע אֱנ֣וֹשׁ עֶרְכָּ֑ה וְלֹ֥א תִ֝מָּצֵ֗א בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּֽים (איוב כח, יב–יג). וְֽ֭הַחָכְמָה מֵאַ֣יִן תָּב֑וֹא וְאֵ֥י זֶ֗֝ה מְק֣וֹם בִּינָֽה: וְֽ֭נֶעֶלְמָה מֵעֵינֵ֣י כָל–חָ֑י וּמֵע֖וֹף הַשָּׁמַ֣יִם נִסְתָּֽרָה: (איוב כח, כ–כא). אֱ֭לֹהִים הֵבִ֣ין דַּרְכָּ֑הּ וְ֝ה֗וּא יָדַ֥ע אֶת–מְקוֹמָֽהּ: (איוב כח, כג). התורה שבעל פה, לא רק שהיא סותרת בחלקה את התורה שבכתב, אלא שהיא סותרת בחלקה גם את הנביאים והכתובים. מזמור קי"ט שבתהלים, אשר נכתב כנראה בסוף ימי בית שני, מספר על הזדעזעות המחבר, שכתב מזמור זה, מההתרחקות של חלק מראשי העם ומנהיגיו מהתורה, ומהתקרבותם להשפעת תרבות ומנהגים הזרים ליהדות. במזמור זה נכתב, בין השאר, בקע"ו (176) פסוקיו:

Consequently, from the moment that authority was allegedly granted to the Rabbis, the One Whose Name is Blessed no longer has a right to intervene. [In their legend,] Elijah the Prophet was asked about how the One Whose Name is Blessed responded to the sages’ retort, “Did you not say, ‘according to all that they shall teach thee’…?” Elijah replied to them, and allegedly said, “The Holy One, Blessed be He, slapped one hand on the other and said ‘My children have defeated Me! They have defeated Me!’” (have mercy). The expression And thou shalt observe to do according to all that they shall teach thee is explained by the remainder of the verse, and expounded by what follows it. And thou shalt do according to the tenor of the sentence, which they shall declare unto thee from that place which Y·H·W·H shall choose; and thou shalt observe to do according to all that they shall teach thee (Deuteronomy 17:10). That place, which the One Whose Name is Blessed would choose, is none other than the Holy Temple in Jerusalem: the successor to the Tent of Meeting. The Torah did not specify that exact location because the Israelites had not yet entered the land of Israel and Jerusalem proper had still not been captured. Thus, in the absence of the priests (kohanim), prophets, and the place chosen by the One Whose Name is Blessed, they shall teach thee does not have any validity. As it is written: And the man that doeth presumptuously, in not hearkening unto the priest that standeth to minister there before Y·H·W·H thy God, or unto the judge, even that man shall die; and thou shalt exterminate the evil from Israel. And all the people shall hear, and fear, and do no more presumptuously (Deuteronomy 17:12–13). On these grounds, the halakhic rulings of the sages of the Oral Torah are not divinely inspired, as they contradict what is written in many commandments. As for the statement “My children have defeated Me! They have defeated Me!”: through the eyes of a Karaite Jew, these words are perceived as a direct denial of the absolute righteousness and eternal supremacy of the One Whose Name is Blessed; as it is written: Thy righteousness is an everlasting righteousness, and Thy Torah is the truth (Psalms 119:142). Scripture maintains, Of a truth I know that it is so; and how can man be just with God? If one should desire to contend with Him, he could not answer Him one of a thousand (Job 9:2–3). In other words, given 1,000 questions posed by the Holy One, Blessed be He, the wisest man could not provide even a single answer for Him. And yet, the Rabbanites aren’t afraid to say, “My children have defeated Me! They have defeated Me!” by which they mean that flesh-and-blood human beings [whom – when compared to God – our prayers poetically liken to] dust and ashes, worms and maggots, vapor and emptiness have beaten (heaven forbid) the Holy One, Blessed be He, at something! Who teaches Man knowledge? Who created wisdom? Everyone should know that But wisdom, where shall it be found? And where is the place of understanding? Man knoweth not the price thereof; neither is it found in the land of the living (Job 28:12–13). Whence then cometh wisdom? And where is the place of understanding? Seeing it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air (Job 28:20–21). God understandeth the way thereof, and He knoweth the place thereof (Job 28:23). [As we can see,] the Oral Torah not only contradicts parts of the Written Torah: it contradicts parts of the Prophets (Nevi’im) and Writings (Ketuvim), as well. The 119th Psalm, which apparently was composed at the end of the Second Temple Era, conveys the Psalmist’s shock at the willingness of some of the national leadership to distance themselves from the Torah while embracing the influence of customs and cultures that were foreign to Judaism. In this Psalm, the following were written among its 176 verses:

אַשְׁרֵ֥י תְמִֽימֵי–דָ֑רֶךְ הַ֝הֹלְכִ֗ים בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָֽה: (א).

כָּרוּ–לִ֣י זֵדִ֣ים שִׁיח֑וֹת אֲ֝שֶׁ֗ר לֹ֣א כְתוֹרָתֶֽךָ: (פה).

סוּרוּ–מִמֶּ֥נִּי מְרֵעִ֑ים וְ֝אֶצְּרָ֗ה מִצְוֹת אֱלֹהָֽי: (קטו).

עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהֹוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ: (קכו).

Happy are they that are upright in the way, who walk in the Torah of Y·H·W·H (Psalms 119:1).

The proud have digged pits for me, which is not according to Thy Torah (Psalms 119:85).

Depart from me, ye evildoers; that I may keep the commandments of my God (Psalms 119:115).

It is time for Y·H·W·H to work; they have made void Thy Torah (Psalms 119:126).

כל פסוק ופסוק ממזמור זה משבח ומהלל את מצוות תורת הקב"ה, חוקיו ומשפטיו. ואין לך תורה, כי אם התורה שבכתב. באשר לדברי חז"ל, יש לקרוא להם בשמם, דהיינו: תלמוד, משנה, גמרא, שולחן ערוך וכו'. אין היהדות הקראית דוחה את כל את דברי חז"ל הרבנים, אלא רק את מה שבא להוסיף, ו/או לגרוע ו/או לסתור את מצוות התורה שבכתב. אולם דבר הבא לסייע ולהסביר את הכתוב, ברוח ובכוונת הכתוב, הרי כדברי אלוהים חיים הוא, ואנו חייבים לקבל אותו. המעיין בספרי המשנה, התלמוד, או הגמרא, לא ימצא שום ניסוחים כגון: 'וידבר ה' אל משה לאמר', גם שמו של משה רע"ה, לא נמצא שם. אלא נמצא בהם: 'אמר אביי', 'אמר רבא' וכו', אשר כולם בשר ודם ככל אדם, והם מעולם לא טענו שרוח הקודש מדברת מגרונם. ואף על פי כן, הם הכריעו במצוות התורה כבתוך שלהם, שינו, הוסיפו וגרעו, באומרם: "הלכה למשה מסיני", (משה רע"ה נקי מכל עלילותיהם). אחת מאגדות חז"ל מספרת על משה רע"ה, שנקלע פעם לבית מדרשו של רבי עקיבא, וכששמע כיצד תלמידי רבי עקיבא דורשים על כל קוץ וקוץ של דברי התורה – 'תילי תילין של הלכות', לא הבין מילה מפלפוליהם, וחלשה דעתו. אך כאשר שמע בתוך דברי הדיונים והפלפולים את המילים: "הלכה למשה מסיני", הוא שואל: איך זה הלכה למשה, ואני בעצמי איני מבין אותם? הרינו יודעים, שמשה רע"ה, מעולם לא היה ולא יכול היה להיות, בבית מדרשו של רבי עקיבא. משה רע"ה, מעולם לא מסר הלכות בעל פה, כי כתוב: וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת–דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה–הַזֹּ֖את עַל–סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם: (דברים לא, כד). וכתוב: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל–מֹשֶׁ֔ה כְּתָב–לְךָ֖ אֶת–הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל–פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת–יִשְׂרָאֵֽל: (שמות לד, כז). להוכחת דבריי, הרי לפנינו, שתי דוגמאות קלאסיות, על דרכם של בעלי הקבלה. התורה מצווה אותנו ככתוב: וְאִ֕ישׁ כִּֽי–יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ: (ויקרא כד, יט–כ). אולם, ההכרעה ההלכתית הרבנית היא כידוע, ממון תחת עין, וזאת אף על פי הכתוב המפורש – כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ: אם נלך לפי ההלכה הרבנית, פירושו של דבר הוא, שאדם עשיר יכול להרשות לעצמו לפגוע בזולתו ולהוציא לו עין או אפילו שתיים, וישלם תחתן ממון שלא חסר לו, לא כאלה חלק השי"ת ליעקב.

Each and every verse of this Psalm applauds and praises the commandments, statutes, and judgments of the Torah of the One Whose Name is Blessed (and there is no other Torah besides the Written Torah). As for the words of the Talmudic sages, one should read them, namely: the Talmud, Mishna, Gemara, Shulḥan ‘Arukh, and others. Karaite Judaism does not reject all of their sages’ statements: just those that end up adding to, subtracting from, and/or contradicting the commandments of the Written Torah. Even so, any statement that comes to support or explain Scripture according to its spirit and intent is [in accordance] with the words of the Living God, and we have a responsibility to be receptive to it. Now, anyone who examines the Mishna, Talmud, or Gemara will not find any such phrases as And the Lord spoke to Moses, saying, or even come across the name of our Rabbi Moses, PBUH. Rather, we find what people like Abbayé or Rabba said; all of whom were made of flesh and blood like any other person, and none of whom claimed to speak under divine inspiration. Nevertheless, they have decided to have their way with the Torah’s commandments by making changes, additions and subtractions, in the name of “a halakha from Moses at Sinai” (our Rabbi Moses, PBUH, is innocent of their allegations). One of their sages’ legends (aggadot) talks about how, once upon a time, Rabbi Moses, PBUH, was whisked away to Rabbi ‘Aqiva’s study hall (Beit Midrash). As he listened to how Rabbi ‘Aqiva’s students would derive mountains of laws (halakhot) from each and every angular mark on the Torah’s words, he didn’t understand a word of their hairsplitting, and his mind grew weary. Yet, when he heard among the discussions and casuistry “a halakha of Moses from Sinai,” he asked, “How is this halakha from Moses, when I myself cannot even understand them?” We know, of course, that our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, never was nor could possibly have been in the Beit Midrash of Rabbi ‘Aqiva. Similarly, our Rabbi Moses, may his soul rest in peace, never conveyed an oral tradition of laws (halakhot), because it has been written: And it came to pass, when Moses had made an end of writing the words of this law in a book, until they were finished (Deuteronomy 31:24). It is also written: And Y·H·W·H said unto Moses: ‘Write thou these words, for after the tenor of these words I have made a covenant with thee and with Israel’ (Exodus 34:27). To prove my statements, [in the next two paragraphs] I will provide two classic examples of the Rabbanites’ approach [to the Torah]. [First,] the Torah commands us according to Scripture: And if a man maim his neighbour; as he hath done, so shall it be done to him: breach for breach, eye for eye, tooth for tooth; as he hath maimed a man, so shall it be rendered unto him (Leviticus 24:19–20). Yet, as it is well known, rabbinic halakha has decided that payment takes the place of the eye, and this in spite of what was expressly written: as he gave a blemish to another man, so it shall be done unto him. If we were to go according to rabbinic halakha, the interpretation of this matter would be that a wealthy man could be allowed to attack someone else and gouge one or both of his eyes, and just pay a fine which he wouldn’t notice. These are not the kinds of things that the One Whose Name is Blessed called Jacob to do.

אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת (שמות כג, ב), דוגמא בעלת משמעות רבה נוכל לקחת מתוך קביעה הלכתית מרכזית, אשר היא בעלת השלכות לגבי כל מערכת המשפט וההלכה של בעלי הקבלה. דוגמא זו מפרשת משפטים. הפיסקה, (חלק מפסוק), אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת, היא סילוף של כוונת הפסוק השלם: לֹֽא–תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי–רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא–תַעֲנֶ֣ה עַל–רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת: (שמות כג, ב). שלוש מילים אלה, הקטועות מחלקו הראשון של הפסוק, משמשות יסוד לאותו כלל גדול בעולם ההלכה, ולפיו, ההכרעה ההלכתית מתקבלת על פי דעת הרוב בקרב הפוסקים. הרוב לא תמיד צודק. אדרבא, בעולמינו החומרני, פעמים רבות הרוב אינו צודק. יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו (בראשית ח, כא), ודיינים מודרכים, לעיתים, על פי שיקולים אישיים. אין דעת הרוב, מעידה בהכרח על צדקתו. התורה שבכתב היא אלוהית, והיא לבדה צודקת לחלוטין. פירושו הנכון של פסוק זה, שונה לחלוטין ממה שהם קבעו. התורה מצווה, מעידה בנו ומזהירה: כאשר אתה רואה שהרבים מרעים (עושים רע) – לא תטה אחריהם, זאת אומרת, אל תצטרף אליהם. אולם חכמי ההלכה הסיקו מפסוק זה את הכלל הגדול של: 'אחרי רבים להטות'. שמו כלל זה יסוד להלכתם, ומכאן – הלכתם מושתתת על יסוד רעוע שאינו אמת.

To turn aside after a multitude (Exodus 23:2) – We can take a very significant example from a central halakhic principle, which has implications for the entire legal and halakhic system of the Rabbanites. This example is from the Torah portion Mishpaṭim. The clause to turn aside after a multitude [when taken on its own,] is a perversion of the meaning of the full verse: Thou shalt not follow a multitude to do evil; neither shalt thou bear witness in a cause to turn aside after a multitude to pervert justice (Exodus 23:2). These three words [in Hebrew: aḥaré rabbim le-hattot, i.e., to turn aside after a multitude], torn away from the first half of the verse, serve as a basis for the great principle in the world of [rabbinic] halakha, that halakhic conclusions should be accepted based on the majority of authorities. Yet the majority is not always right. On the contrary, in our materialistic world, it is very common that the majority is wrong. The imagination of man’s heart is evil from his youth (Genesis 8:21), and judges are sometimes guided by personal considerations. That an opinion is held by the majority does not necessarily mean that it is correct. The Written Torah is divine, and it alone is completely right. The correct interpretation of the verse (Exodus 23:2) is completely different from what [the rabbinic sages] have established. The Torah commands, stands as witness, and warns us: when you see that the many are doing evil, do not turn aside after them – that is, do not join them. But the sages of [rabbinic] halakha derived from this verse the general principle of [having to] follow the majority. They have made this principle the foundation of their halakha – and thus, their halakha is based on an unstable foundation, which is not the Truth.

לֹֽא–תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (שמות כג, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא). אמו ב–א' ולא ב–ע' כפי שהם התחכמו. חלב אמו, זה חלב אמו הביולוגית ולא חלב אחר. אילו רצה הקדוש ברוך הוא לאסור בישול ואכילת כל בשר, בכל חלב, בצורה גורפת, היה מצווה: לא תבשלו כל בשר בכל חלב, כשם שאסר כל חלב וכל דם, ככתוב: חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל–חֵ֥לֶב וְכָל–דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: (ויקרא ג, יז). החֵלֶב הוא השומן המכסה את הקרביים (האיברים הפנימיים בחלל הבטן). האַלְיָה בכבשים, אף היא נחשבת לחֵלֶב, ככתוב: וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אִשֶּׁ֣ה לַיהֹוָה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת–הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת–הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל–הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל–הַקֶּֽרֶב: (ויקרא ג, ט). אבל בעלי הקבלה התירו את אכילת האליה, למרות האיסור המפורש דלעיל. הסבר ברוח הכתוב: התורה לא אסרה אכילת בשר עם חלב ככלל, אלא גדי/טלה/עגל בחלב אמו הביולוגית ולא חלב אחר. התורה שבכתב, מתירה שחיטת בעלי חיים כשרים, צאן (כבשים ועזים) ובקר, שהם בעלי החיים היחידים המאולפים העומדים בתנאים של התורה, כלומר: שוסע שסע, מפריס פרסה, ומעלה גרה. טלה, גדי ועגל, מותר לשחוט, החל מהיום השמיני להיוולדם. ככתוב: כֵּֽן–תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם–אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ–לִֽי: (שמות כב, כט). אם שוחטים טלה/ גדי/ עגל, אמו ממשיכה לתת חלב. למעשה חלב זה, מיועד למחייתו של הגדי, הטלה, או העגל ששחטנו. הקב"ה, מלמדנו במצווה זו, מידה של חמלה ורחמים. מצוות הדומות במשמעותן:

Thou shalt not seethe a kid in its mother’s milk (Exodus 23:19, Exodus 34:26, Deuteronomy 14:21). Immo, with an aleph, and not with an ʻayin ([with an ʻayin meaning with its milk, and not in its mother’s milk]), as [the Rabbanites] all too cleverly read it. Its mother’s milk – this means the milk of its biological mother, not any other milk. If the Holy One, Blessed be He, had wanted to forbid the cooking or eating of all meat in any milk, absolutely, He would have commanded: Do not cook any meat in any milk, just as He forbade all ḥelev and all blood, as it is written: It shall be a perpetual statute throughout your generations in all your dwellings, that ye shall eat neither fat nor blood (Leviticus 3:17). The ḥelev is that fat the covers the innards (the interior organs in the cavity of the belly); [and] the tail fat of sheep, too, is considered ḥelev, as it is written: And he shall present of the sacrifice of peace-offerings an offering made by fire unto Y·H·W·H: the fat thereof, the fat tail entire, which he shall take away hard by the rump-bone; and the fat that covereth the inwards, and all the fat that is upon the inwards (Leviticus 3:9). Nevertheless, the Rabbanites permit the consumption of tail fat, despite the explicit prohibition [that we have cited] above. An interpretation [of the verse about boiling a kid in its mother’s milk] that is in the spirit of the text is that the Torah did not forbid the consumption of meat with milk in general, but rather of a kid, lamb, or calf in the milk of its biological mother – not other milk. The Written Torah permits the slaughter of kosher animals – flock animals (sheep and goats) and cattle – which are the only domestic animals that meet the Torah’s criteria [for kosher animals], namely, part the hoof, are cloven-footed, and chew their cud. It is permitted to slaughter a lamb, kid, or calf, starting on the eighth day from their birth. As it is written: Likewise shalt thou do with thine oxen, and with thy sheep; seven days it shall be with its dam; on the eighth day thou shalt give it Me (Exodus 22:29). If one slaughters a lamb, kid, or calf, its mother will continue to produce milk. The purpose of this milk is to provide sustenance for the kid, lamb, or calf, which we have slaughtered. In this commandment, the Holy One, Blessed be He, teaches us the quality of mercy and compassion. Here are some commandments whose meaning is similar:

לֹֽא–תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (שמות כג, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא)

וְשׁ֖וֹר אוֹ–שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת–בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד: (ויקרא כב, כח).

כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן–צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל–עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל–הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל–הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל–הַבֵּיצִ֑ים לֹא–תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל–הַבָּנִֽים: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת–הָאֵ֔ם וְאֶת–הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח–לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים: (דברים כב, ו–ז).

לֹֽא–תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר–וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו: (דברים כב, י).

Thou shalt not seethe a kid in its mother’s milk (Exodus 23:19, Exodus 34:26, Deuteronomy 14:21).

And whether it be cow or ewe, ye shall not kill it and its young both in one day (Leviticus 22:28).

If a bird’s nest chance to be before thee in the way, in any tree or on the ground, with young ones or eggs, and the dam sitting upon the young, or upon the eggs, thou shalt not take the dam with the young; thou shalt in any wise let the dam go, but the young thou mayest take unto thyself; that it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days (Deuteronomy 22:6–7).

Thou shalt not plow with an ox and an ass together (Deuteronomy 22:10).

הקב"ה מי כמוהו מורה? מלמדנו מידת הרחמים. למרות שהתיר לנו שחיטה ואכילת בשר בעלי חיים כשרים, ובכך הבדילנו מכל שאר הגויים ההורגים את בעלי החיים בכל מיני צורות ואוכלים כמעט כל בשר, השי"ת מצווה אותנו לא לבשל בעלי חיים בחלב אימותיהם. חלב האם, מיועד למעשה לגדי, לטלה או לעגל ששחטנו. איך לא ינקוף ליבנו לבשל אותו בחלב אמו? הרי זה שיא האכזריות מבחינתנו אנו, כלפי הַגְּדִ֖י וכלפי אִמּֽוֹ, אשר מותרים לנו לאכילה. השי"ת רוצה להסיר מליבנו אכזריות. כל טענה האומרת שמבחינה רפואית אין הדבר בריא, לא ידוע לנו כל ביסוס לכך. לא לנו לדעת, או לחשוש, שמא בשר אשר קנינו באטליז או בסופר, הוא של עגל, וחמאה אשר קנינו במכולת – עשויה מחלב פרה, שבמקרה, הינה אמו של אותו העגל הנ"ל. הסיכוי שזה נכון שואף לאפס, ועל שכאלה נכתב: הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד–עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת–כָּל–דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: (דברים כט, כח). אלא מה? בעל משק המגדל בעלי חיים, אסור לו בתכלית האיסור לקחת את חלב האם כדי לבשל בו את בשר הוולד. אולם, רב המרחק מכאן ועד לתיקון התורה שבכתב, הוספת מצוות שלא מן הכתוב, ניצול חוסר הידע של רוב הציבור, ופסיקה הלכתית שהפרדת כלי בשר וחלב היא מצווה מן הכתוב, מאת הקב"ה. למעשה זוהי עבירה על הכתוב: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל–הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת–מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: (דברים ד, ב). ההלכה הרבנית התעלמה מהמצווה התורנית: וְשׁ֖וֹר אוֹ–שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת–בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד: (ויקרא כב, כח).

The Holy One, Blessed be He – who can give instruction as He does? He teaches us the quality of mercy, even though He permits us to slaughter and eat kosher animals; in this way, He has distinguished us from all the other nations, which kill animals in all sorts of ways, and eat almost any flesh, [whereas] the One Whose Name is Blessed commands us not to cook animals in their mothers’ milk. The purpose of the mother’s milk is to provide sustenance for the kid, lamb, or calf, which we have slaughtered. How can we not have scruples about boiling it in its mother’s milk?! From our perspective, this would be the height of cruelty against both the kid and its mother, which we are [otherwise] permitted to eat. The One Whose Name is Blessed wants to remove cruelty from our heart. [But regarding] any claim that [eating meat boiled in milk] is unhealthy from a medical point of view, we know no basis for this. We have no way to know, or [reason] to be concerned, that perhaps the meat that we have bought from a butcher or a supermarket, from a calf, and the butter that we have bought at the grocery store, from the milk of a cow, are, by chance, from a mother and its young. The chance of this is close to zero; regarding this, it is written: The secret things belong unto Y·H·W·H our God; but the things that are revealed belong unto us and to our children for ever, that we may do all the words of this law (Deuteronomy 29:28). But rather, what [is the practical import of the commandment]? A farm owner who raises animals is absolutely forbidden from taking the mother’s milk to boil the flesh of the offspring. But there is a far distance from this to making fixes in the Written Torah, adding commandments that are not in Scripture, taking advantage of the ignorance of the majority of people, and a halakhic ruling that separating the utensils used for meat and milk is a commandment from Scripture, from God. [Saying such things] is a crime against the verse Ye shall not add unto the word which I command you, neither shall ye diminish from it, that ye may keep the commandments of Y·H·W·H your God which I command you (Deuteronomy 4:2). Rabbinic halakha ignores the Torah’s commandment: And whether it be cow or ewe, ye shall not kill it and its young both in one day (Leviticus 22:28).

בימינו אלו, אדם בעל משק המגדל בעלי חיים, צאן או בקר, עשוי לשלוח לשחיטה מספר בעלי חיים. ייתכן מאוד שבין הנשלחים על–ידו לשחיטה, ישנם פרה וגם עגל, עגל העשוי להיות בנה של אותה פרה. האם בכך אותו בעל משק עובר על מצוות – אֹת֣וֹ וְאֶת–בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד? לדעתי, הוא אינו עובר על הפסוק הנ"ל. כי אין לנו אפשרות לדעת מיהו בנו של מי, ואם גדי זה, הוא בנה של הכבשה זו. על אותו משקל, עניין בשר וחלב. כאשר אנו יודעים לאל נכון, שאנו מחזיקים בחלב של פרה מסוימת, וכן בידינו בשר של עגל שהוא בנה של הפרה הנ"ל , נאסר עלינו לבשלם יחדיו, כל שכן לאכלם, כאמור לעיל.

In our days, the owner of a farm who raises animals – flock-animals or cattle – might send many animals to slaughter. It is very possible that among those that are being sent by him to slaughter there are a cow and a calf – a calf that might be the offspring of that very cow. Is the owner of the farm thus in violation of the commandment: ye shall not kill it and its young both in one day? In my opinion, [such a farmer] is not in violation of this verse. For it is impossible for us to know which is the offspring of which, if this kid is the offspring of this ewe. In the same measure [we should treat] the matter of meat and milk. When we know for certain that we are dealing with the milk of a specific cow, and that we have the flesh of a calf that is the offspring of that cow, it is forbidden for us to boil them together, and, all the more so, to eat them, as stated above.

אם כך, למה הכוונה במצוות התורה – אֹת֣וֹ וְאֶת–בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד:? בשני מקרים בלבד, יכולים אנחנו לזהות בלי כל ספק ובקלות, אֹת֣וֹ וְאֶת–בְּנ֔וֹ: כאשר הפרה, העז, או הכבשה בהריון, וכאשר העגל, הטלה או הגדי יונק מאמו. ואיך יודעים זאת בבירור? כאשר העגל או כל בעל חיים אחר יונק מאמו, הוא צמוד אליה יום ולילה כצל, מתוך אינסטינקט, שכן היא מקור מחייתו. בשני מקרים אלו, בהם אנו יודעים בבירור שזו האם וזה וולדה או עוברה, התורה מצווה אותנו לא לשחוט את שניהם ביום אחד.

If so, what is the Torah’s intention in commanding: ye shall not kill it and its young both in one day? Only in two circumstances can we easily and definitely identify it and its young: when the cow, goat, or ewe is pregnant, and when the calf, lamb, or kid is nursing from its mother. How can we be certain of this? When the calf or any other [species of] animal is nursing from its mother, it is together with her day and night, like a shadow, out of instinct, for she is the source of its sustenance. In these two circumstances, in which we know for sure that this is the mother and this is her offspring or fetus, the Torah commands us not to slaughter both on the same day.

בכל מקרה, אסור לשחוט בעלי–חיים בעיבור, כי זה בניגוד לכתוב. אבל בעלי הקבלה התירו שחיטת בעלי חיים בעיבור באומרם, שהוולד בבטן אמו הוא כאיבר מן החי, ושחיטת אמו "מכשירה אותו" (לא שמו לב, שהמילה אמו מכשילה אותם). כאשר במקרה, הוולד יצא מבטן אמו השחוטה כשעדיין רוח חיים בו, הם לא יכולים לשחוט אותו, כי בכך הם עוברים בגלוי ובבירור על המצווה – אֹת֣וֹ וְאֶת–בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד. אז מה הם עושים? הם מכים אותו במקל, כפי שמכים דגים חיים, עד מותו. בשר העובר שבבטן אמו הנחשב לבעל איכות מעולה, שמור אצלם לנכבדי הרבנים ולנבחרי העם שחפצים ביקרם. אנו היהודים בני–מקרא, אוסרים שחיטת בעלי–חיים בעיבור. אם בטעות נשחט בעל חיים בעיבור, הרי מטרפים את בשרו, כדי לא ליהנות מן השגגה. התורה מציינת במפורש אֹת֣וֹ וְאֶת–בְּנ֔וֹ, כאשר הכוונה היא לאמו. מי יכול לזהות בתוך עדר כבשים או עדר בקר, מי האב ומיהו בנו? בתנאים בהם חיו אבותינו, וגם בימינו כאשר גידול הצאן והבקר הוא במרעה, לא ניתן לזהות מי האב, אבל ניתן בקלות לזהות מי האם, לפי ההסבר שלעיל. האב יכול להיות כל שור, כל כבש או כל תיש מן העדר. האם יכולה להיות רק אחת, וזאת נדע כל עוד הוולד בבטנה או שהוא יונק ממנה חלב. הקב"ה, ברא את האדם כבעל–החיים היחידי המסוגל לדבר, לחשוב ולהבדיל בין טוב לרע. הוא היחידי בעל נפש משכלת, היחידי המזהה וזוכר את ילדיו. פרה אינה מזהה את בנה לאחר שהוא נגמל מינקות החלב, ואף הוא אינו מזהה אותה, והם עשויים אפילו להזדווג יחדיו. התורה מצווה אותנו: אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת–שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: (ויקרא יט, ג). כל יתר בעלי–חיים אינם מצווים בדבר, כי אין להם נפש משכלת.

In any event, it is forbidden to slaughter a pregnant animal, for this is against Scripture. But the Rabbanites permit slaughtering pregnant animals; they say that the fetus in its mother’s womb is like a limb from the living animal, and the slaughter of its mother makes it kosher (they did not notice that the word its mother makes them stumble). In a circumstance when the fetus comes out from its slaughtered mother’s womb while it still has life in it, they cannot slaughter it, for this would be a clear, patent violation of the commandment ye shall not kill [literally: slaughter] it and its young both in one day. So what do they do? They beat it with a stick, as one beats live fish, until it dies. The flesh of the fetus from its mother’s womb is considered to be of great quality, so they keep it for dignified rabbis and dignitaries, to whom they want to show honor. We Karaite Jews forbid slaughtering pregnant animals. If, accidentally, a pregnant animal has been slaughtered, we declare its flesh not kosher, so as not to benefit from the mistake. The Torah explicitly specifies it and its young, [but] it means [specifically] the mother. [For] who can identify a father and its offspring from a flock of sheep or a herd of cattle? [Both] in the conditions in which our ancestors lived, and in our day when flocks and cattle are raised on pasture, it is not possible to identify the father, but it is easy to identify the mother, as explained above. The father could be any ox, any ram, any goat from the flock. The mother could be only one, and this is determinable as long as the offspring is still in her womb, or drinking milk from her. The Holy One, Blessed be He, created humanity as the only animal that is able to speak, to think, and to distinguish between good and bad. They are the only one with a thinking soul, the only one to identify and remember their children. A cow does not recognize its offspring after it is weaned from drinking milk, and it does not identify her, and they might even engage in sexual relations together. The Torah commands us: Ye shall fear every man his mother, and his father, and ye shall keep My sabbaths: I am Y·H·W·H your God (Leviticus 19:3) No other animals are commanded regarding this, for they do not have a rational soul.

יחוס האדם הוא לאביו, ככתוב: וְאֵ֨ת כָּל–הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל–מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם: (במדבר א, יח). בעלי–הקבלה מייחסים את הילוד לאם. אצלם, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, לא משנה מי האב. גם כשמעלים (אצלם) זכרו של אדם, אומרים פלוני בן פלונית ולא מזכירים את אביו. ממש כאילו היו עדר של צאן או בקר, שם לא יודעים אמנם מי האב, אבל מי האם יודעים בבירור. זאת אומרת, מוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן–הַבְּהֵמָה֙–אצלם–אָ֔יִן (קהלת ג, יט). אין זה המגיע לנשות–ישראל הכשרות. בני–מקרא, מברכים ואומרים: ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שעשית אותי יהודי מאמין בתורתך האמיתית, וזאת כנגד:ברוך שלא עשָׂני אישה, כנהוג אצל אחינו בעלי הקבלה.

A person’s lineage is traced to his father, as it is written: And they assembled all the congregation together on the first day of the second month, and they declared their pedigrees after their families, by their fathers’ houses, according to the number of names, from twenty years old and upward, by their polls (Numbers 1:18). The Rabbanites trace the lineage of a child to the mother. According to them, a Jew is someone born to a Jewish mother, regardless of the father. And when they mention the memory of [a deceased] person (among them), they say: (name) son of (mother’s name), and do not mention the father. [This is] just as if they were a flock of sheep or cattle, in which they indeed do not know who is the father, but they know for certain who is the mother. This means that (among them) man hath no pre-eminence above a beast (Ecclesiastes 3:21). Upstanding Jewish women do not deserve this. Karaites recite the following Berakhah [upon waking up]: “You are blessed, Adonai, our God, the King of the Universe, Who has made me a Jew, believing in Your true Torah.” Contrast this with “You are blessed […] Who did not make me a woman,” as [recited in the] liturgy of our rabbinic brothers.

בעלי הקבלה, התעלמו ממסרים ברורים בתורה שבכתב, המורים על צדקתו ועליונותו הייחודית והבלעדית של הקב"ה, אמיתת תורתו התמימה והטהורה, היחידה שאין זולתה והיא בלעדית לעם ישראל. תורתנו מועילה ומבטיחה לשומריה ומקיימיה שכר הרבה, ישרה, ברורה, מאירת עיניים, משמחת לב, משיבת נפש, מחכימת פתי. מצוותיה ומשפטיה אמת, צדקו יחדיו, והם נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים. אויה לנו, כי אחינו בעלי הקבלה:

The Rabbanites ignore clear messages in the Written Torah, that indicate the righteousness and unique, exclusive superiority of the Holy One, Blessed be He, the truth of His perfect, pure Torah, the unique one – there is none other, and it is alone for the Jewish people. Our Torah benefits those who keep it and uphold it, and promises [them] great reward; [it is] upright, clear, brings enlightenment to the eyes, brings joy to the heart, restores the soul, and brings wisdom to the foolish. Its commandments and rules are truth, which are just, in their entirety; they are more precious than gold, yea, fine gold, and sweeter than honey and the nectar of honeycombs. Woe is unto us, for our rabbinic brothers [have done the following]:

התעלמו מ: וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל–מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (שמות ו, י)

זנחו את: כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת–מֹשֶׁ֥ה (שמות יב, נ)

עזבו את: אֶת–כָּל–הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: (דברים כז, א)

העלימו עיניהם מ: וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל–הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה' אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד–מֹשֶֽׁה: (ויקרא י, יא)

מיאנו לשמוע את: וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת–ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת–כָּל–דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: (דברים לא, יב)

הפרו את הציווי האלוהי: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל–הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת–מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: (דברים ד, ב)

נתנו גבם ל: כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת–כָּל–מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹהֶֽיךָ: (דברים יג, יט)

לא השלימו עם: וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת–דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה–הַזֹּ֖את עַל–סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם: (דברים לא, כד)

מיאנו להבין את: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת–חֻקֹּתַי֙ וְאֶת–מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה': (ויקרא יח, ה)

זנחו את: וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה–לָּ֑נוּ כִּֽי–נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת–כָּל–הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ: (דברים ו, כה)

Ignored: The Lord spoke unto Moses, saying (Exodus 6:10);

Rejected: [Thus did all the children of Israel;] as Y·H·W·H commanded Moses (Exodus 12:50);

Abandoned: [And Moses and the elders of Israel commanded the people, saying: ‘Keep all the commandment] which I command you this day’ (Deuteronomy 27:1);

Hidden Their Eyes From: And that ye may teach the children of Israel all the statutes which Y·H·W·H hath spoken unto them by the hand of Moses (Leviticus 10:11);

Refused to Hear: That they may learn, and fear Y·H·W·H your God, and observe to do all the words of this law (Deuteronomy 31:12);

Abolished the Divine Command: Ye shall not add unto the word which I command you, neither shall ye diminish from it, that ye may keep the commandments of Y·H·W·H your God which I command you (Deuteronomy 4:2);

Given Their Backs To: When thou shalt hearken to the voice of Y·H·W·H thy God, to keep all His commandments which I command thee this day, to do that which is right in the eyes of Y·H·W·H thy God (Deuteronomy 13:19);

Not Been in Accord With: And it came to pass, when Moses had made an end of writing the words of this law in a book, until they were finished (Deuteronomy 31:24);

Refused to Understand: Ye shall therefore keep My statutes, and Mine ordinances, which if a man do, he shall live by them: I am Y·H·W·H (Leviticus 18:5);

Rejected: And it shall be righteousness unto us, if we observe to do all this commandment before Y·H·W·H our God, as He hath commanded us (Deuteronomy 6:25).

הם אמרו שהתלמוד הוא הספר הכי קדוש ליהדות, ושכחו שכתוב שלצד ארון–הברית, בקודש הקודשים, הייתה רק תורת משה – התורה שבכתב, ככתוב: לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית–יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָיָה–שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד: (דברים לא, כו). לא היו שם – לא משנה, ולא תלמוד, ולבטח אינם משמשים לעדות בין הקב"ה לעמו ישראל.

[The Rabbanites] say that the Talmud is the holiest book in Judaism; they have forgotten that Scripture says that there was only the Torah of Moses, the Written Torah, by the Ark of the Covenant in the Holy of Holies, as it is written: Take this book of the Torah, and put it by the side of the ark of the covenant of Y·H·W·H your God, that it may be there for a witness against thee (Deuteronomy 31:26). There was no Mishna, and no Talmud; they certainly do not serve as testimony between the Holy One, Blessed be He, and His people Israel.

משה רע"ה, היה ראשון הנביאים, ומעלתו היא מעל כל הנביאים, ככתוב: וְלֹא–קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל–פָּנִֽים: (דברים לד, י). משה רע"ה אמר לעם ישראל לפני מותו: כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי–הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן–הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי–תַעֲשׂ֤וּ אֶת–הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם: (דברים לא, כט). יהושע בן נון, הוא ראשון הנביאים אשר באו אחרי משה רבנו עה"ש, והשי"ת אמר לו: רַק֩ חֲזַ֨ק וֶאֱמַ֜ץ מְאֹ֗ד לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ כְּכָל–הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁ֤ר צִוְּךָ֙ מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֔י אַל–תָּס֥וּר מִמֶּ֖נּוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔יל בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ: לֹֽא–יָמ֡וּשׁ סֵ֩פֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכָל–הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי–אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת–דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל: (יהושע א, ז–ח). ומלאכי, אחרון הנביאים, אשר ניבא בימי בית שני, אומר את דבר השי"ת: זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל–כָּל–יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים: (מלאכי ג, כב).

Our Rabbi Moses, PBUH, was the first of the prophets, and his level is higher than that of all the prophets, as it is written: And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses, whom Y·H·W·H knew face to face (Deuteronomy 34:10). Our Rabbi Moses, PBUH, said to the Jewish people before his death: For I know that after my death ye will in any wise deal corruptly, and turn aside from the way which I have commanded you; and evil will befall you in the end of days; because ye will do that which is evil in the sight of Y·H·W·H, to provoke Him through the work of your hands (Deuteronomy 31:29). Joshua b. Nun was the first of the prophets to come after Moses, PBUH, and the One Whose Name is Blessed said to him: Only be strong and very courageous, to observe to do according to all the law, which Moses My servant commanded thee; turn not from it to the right hand or to the left, that thou mayest have good success whithersoever thou goest. This book of the law shall not depart out of thy mouth, but thou shalt meditate therein day and night, that thou mayest observe to do according to all that is written therein; for then thou shalt make thy ways prosperous, and then thou shalt have good success (Joshua 1:7–8). And Malachi, the last of the prophets, who prophesied in the time of the Second Temple, says the word of the One Whose Name is Blessed: Remember ye the law of Moses My servant, which I commanded unto him in Horeb for all Israel, even statutes and ordinances (Malachi 3:22).

תורת משה רבנו, היא התורה שבכתב, ואין זולתה ככתוב: לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית–יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָיָה–שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד: (דברים לא, כו). כלומר, התורה שבכתב, היא העדות היחידה והבלעדית, בין הקב"ה, לעמו ישראל. ועוד כתוב: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל–מֹשֶׁ֔ה כְּתָב–לְךָ֖ אֶת–הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל–פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת–יִשְׂרָאֵֽל: (שמות לד, כז).

Moses’s Torah is the Written Torah, and there is none other, as Scripture says: Take this book of the law, and put it by the side of the ark of the covenant of Y·H·W·H your God, that it may be there for a witness against thee (Deuteronomy 31:26). That is, the Written Torah is the unique, exclusive testimony between the Holy One, Blessed be He, and His people Israel. And it is written further: And Y·H·W·H said unto Moses: Write thou these words, for after the tenor of these words I have made a covenant with thee and with Israel (Exodus 34:27).

דברי אלו, נועדו במקורם לבני עדתנו בלבד. ייתכן, ויגיעו לאחד או יותר מאחינו מבעלי הקבלה, העשויים לעיין במאמר זה, ולראות בדברים כפגיעה אישית. אין זאת כוונתי חלילה. במידה ובכל זאת מישהו נפגע, עימו הסליחה. איני מכוון אישית נגד אף אחד. קנאתי לקב"ה, בורא שמיים וארץ, ולתורתו תורת האמת הקדושה, התמימה, הטהורה, היחידה והכתובה, וקנאה זו, היא אשר הניעה אותי לכתוב דבריי אלה.

These words of mine are intended, at the outset, for the members of our community alone. It is possible that they will reach one or more of our rabbinic brothers, who might come to examine this article, and see the words as a personal offense. This is not my intention, heaven forbid. To the extent that anyone was nonetheless offended, [I ask] their forgiveness. I intend no personal [offense] against anyone. My zeal is for the Holy One, Blessed be He, creator of heaven and earth, and for His Torah, the Holy Torah of truth, [which is] perfect, pure, unique, and written; it is this zeal that has moved me to write these words.

בני–מקרא, לרב היינו המיעוט שבמיעוט אבל בוטחים בקב"ה, ובטוחים בקדושת תורתו הכתובה. גם יהושע בן נון יחד עם כלב בן יפונה, היו מיעוט מתוך שנים–עשר המרגלים אשר שלח משה רע"ה. רק הם אמרו את האמת, ורק הם זכו גם לצאת ממצרים, וגם להיכנס לארץ–ישראל. אוכלוסיית העולם מונה למעלה מארבע מיליארד נפש, ועם ישראל כולו מונה פחות מחמישה–עשר מיליון ורק מעטינו שומרי–מצוות, בעוונותינו הרבים. האם הדבר מעיד על כך שהיהדות אינה צודקת, והנצרות, האיסלאם, או האלילות צודקים? כלל וכלל לא! במקרים רבים, המיעוט הוא אשר צודק.

[My fellow] Karaites, we generally have been a minority of a minority, but we trust in the Holy One, Blessed be He, and we trust in the holiness of His Written Torah. Joshua b. Nun together with Caleb b. Jephunneh were also a minority of the twelve spies that our Rabbi Moses, PBUH, had sent. They alone said the truth, and they alone had the merit both to leave Egypt and to enter the land of Israel. The world population is greater than four billion, and the Jewish people number fewer than fifteen million, and, in our great sins, only a minority of us are observant of the commandments. Does this mean that Judaism is incorrect, and that Christianity, Islam, or paganism is correct? Not at all! In many cases, the minority is right.

מאז שעלינו ארצה בשנות החמישים, ישנם בישראל בקרב אחינו בעלי–הקבלה מקצת מהמנהיגים דתיים, והם, תחת אשר היה להם ללכת לפנים, כעמוד–אש לפני העם, להאיר להם את הדרך, הם הולכים ונסוגים לאחור, מלעיזים על בני המקרא הקדושים, ברצותם לעשות להם שם עולם, כאילו הם קנאים לדת–ישראל. הם נוקמים, נוטרים ומרעים לכל איש אשר אין דעתו כדעתם, יהיה בעיקר או בענפים, וכל רוח הזמן לא יזיז אותם ממקומם. שמים אור כחושך, וחושך כאור. מי ייתן איפה, והקב"ה יאיר את עיניהם, ישכילו וידעו מה השי"ת שואל מאיתם. אמרו, וכתבו בעיתונים, שאנחנו היהודים בני–מקרא לא יהודים, פורצי גדר, ספק ממזרים, פסולי חיתון ומה לא. ככתוב: כִּֽי–עָ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי חֶרְפָּ֑ה כִּסְּתָ֖ה כְלִמָּ֣ה פָנָֽי: מ֭וּזָר הָיִ֣יתִי לְאֶחָ֑י וְ֝נָֹכְרִ֗י לִבְנֵ֥י אִמִּֽי: כִּֽי–קִנְאַ֣ת בֵּיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ נָפְל֥וּ עָלָֽי: וָאֶבְכֶּ֣ה בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וַתְּהִ֖י לַחֲרָפ֣וֹת לִֽי: וָאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל: (תהלים סט, ח–יב). תַּֽחַת–אַהֲבָתִ֥י יִשְׂטְנ֗וּנִי וַאֲנִ֥י תְפִלָּֽה: (תהלים קט, ד). כל היהודים החילוניים, מחללי כל קודשי–ישראל, אוכלי החזיר והשפן, הם בעיניהם יהודים כשרים. ואילו אנו – בני אברהם, יצחק ויעקב אבותינו הקדושים, שומרי כל קודשי ישראל כפי שהם כתובים בתורת משה רע"ה; ישראלים, כהנים, לווים, בניו של עם ישראל וחלק בלתי נפרד ממנו בזכות ולא בחסד; נאמנים ומסורים למוסר–העבודה בכל מקום שאנו עובדים; ישרים, יראי שמים, אשר לא ירמו, לא יונו ולא ירכלו על איש; נאמנים למדינה ולחוקיה, ומתפללים לשלומה ולשלום חייליה ומנהיגיה; אנו, איננו מספיק טובים בעיניהם, אך ורק בגלל שלא קבלנו את דברי חז"ל הרבנים כתורה מסיני.

Ever since we moved to the land [of Israel] in the ’50s, there have been some religious leaders in Israel among our rabbinic brothers who could have gone ahead as a pillar of fire in front of the people, illuminating the path before them, but have instead gone further backward by slandering holy Karaites out of a desire to make an eternal name for themselves, as if they were zealous for the Jewish faith. They are vindictive, vengeful, and malicious to everyone who does not share their opinion, whether about the foundations [of faith] or the branches [i.e., derived matters of the religion], and the spirit of the age cannot move them from their position. They set light as darkness, and darkness as light. Oh, if only the Holy One, Blessed be He, would only enlighten their eyes, they would understand and know what the Holy One, Blessed be He, wants from them. They have said and written in periodicals, that we Karaite Jews are not Jews, that we are beyond the pale, are likely to be bastards (mamzerim), are ineligible for marriage [with other Jews], and more. As it is written: Because for Thy sake I have borne reproach; confusion hath covered my face. I am become a stranger unto my brethren, and an alien unto my mother’s children. Because zeal for Thy house hath eaten me up, and the reproaches of them that reproach Thee are fallen upon me. And I wept with my soul with fasting, and that became unto me a reproach. I made sackcloth also my garment, and I became a byword unto them (Psalms 69:8–12). In return for my love they are my adversaries; But I am all prayer (Psalms 109:4). All secular Jews – those who violate all the holy things of Israel, and who would eat pigs and rabbits – are legitimate Jews in their eyes. But we who are descendants of Abraham, Isaac, and Jacob, our holy patriarchs, and who are observant of all the holy things of Israel as they are written in the Torah of our Rabbi Moses, PBUH; we Israelites, Kohanim (priests), and Levites who are children of the Jewish people, and an inseparable part of them by right, and not as a favor; we who are faithful and dedicated to a [high] work ethic, wherever we are employed; upright and God-fearing, neither deceiving nor cheating nor talebearing about anyone; faithful to the state [of Israel] and its laws, and praying for its peace and the wellbeing of its soldiers and leaders; we are not good enough in their eyes! All simply because we do not accept the words of rabbinic sages as Torah from Sinai!

אלוהינו ואלוהי אבותינו יהי רצון מלפניך שתחיש ותמהר ותקיים לנו את דבריך הטובים, אשר אמרת על ידי הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן: וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן–הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל–הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל–אַדְמַתְכֶֽם: וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל–גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת–לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: וְאֶת–רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר–בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם: וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (יחזקאל לו, כד–כח). לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי–עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּֽלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (יחזקאל לו, לב). כִּ֤י אֱלֹהִ֨ים ׀ י֘וֹשִׁ֤יעַ צִיּ֗וֹן וְ֭יִבְנֶה עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וְיָ֥שְׁבוּ שָׁ֝֗ם וִירֵשֽׁוּהָ: (תהלים סט, לו).

O our God, and God of our ancestors, may it be Your will that you hasten and bring soon and fulfill for us Your good words, which you said through the Prophet Ezekiel son of Buzi, the Priest: For I will take you from among the nations, and gather you out of all the countries, and will bring you into your own land. And I will sprinkle clean water upon you, and ye shall be clean; from all your uncleannesses, and from all your idols, will I cleanse you. A new heart also will I give you, and a new spirit will I put within you; and I will take away the stony heart out of your flesh, and I will give you a heart of flesh. And I will put My spirit within you, and cause you to walk in My statutes, and ye shall keep Mine ordinances, and do them. And ye shall dwell in the land that I gave to your fathers; and ye shall be My people, and I will be your God (Ezekiel 36:24–28). Not for your sake do I this, saith the Lord GOD, be it known unto you; be ashamed and confounded for your ways, O house of Israel (Ezekiel 36:32). For God will save Zion, and build the cities of Judah; and they shall abide there, and have it in possession (Psalms 69:36).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

יח. עם ישראל וארץ ישראל

(18) The Nation of Israel and The Land of Israel

#18

הבטחת הקב"ה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, באה בזכות אהבתם לשי"ת, ויראתם אותו. אבותינו התהלכו לפניו ביושר, אהבו חסד ועשו משפט. זכותם עומדת לנו, ככתוב: וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ–ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת–בָּנָ֤יו וְאֶת–בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל–אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר–דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: (בראשית יח, יח–יט). וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת–אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת–לְךָ֧ אֶת–אַרְצָ֛ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (דברים ד, לז–לח). הקב"ה נשבע, הבטיח ואף כרת ברית עם אברהם אבינו, ככתוב: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל–אַבְרָ֔ם לֶךְ–לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל–הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה: (בראשית יב, א–ג). בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת–אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת–הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד–הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר–פְּרָֽת: אֶת–הַקֵּינִי֙ וְאֶת–הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי: וְאֶת–הַחִתִּ֥י וְאֶת–הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת–הָרְפָאִֽים: וְאֶת–הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת–הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת–הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת–הַיְבוּסִֽי: (בראשית טו, יח–כא).

The promise of the Holy One, Blessed be He, to our forefathers Abraham, Isaac, and Jacob came about by virtue of their love and reverence for the One Whose Name is Blessed. Our ancestors walked before Him in integrity, they loved mercy, and acted justly. Their virtue stands for us, as it is written: Seeing that Abraham shall surely become a great and mighty nation, and all the nations of the earth shall be blessed in him? For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of Y·H·W·H, to do righteousness and justice; to the end that Y·H·W·H may bring upon Abraham that which He hath spoken of him’ (Genesis 18:18–19). And because He loved thy fathers, and chose their seed after them, and brought thee out with His presence, with His great power, out of Egypt, to drive out nations from before thee greater and mightier than thou, to bring thee in, to give thee their land for an inheritance, as it is this day (Deuteronomy 4:37–38). Now Y·H·W·H said unto Abram: ‘Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father’s house, unto the land that I will show thee. And I will make of thee a great nation, and I will bless thee, and make thy name great; and be thou a blessing. And I will bless them that bless thee, and him that curseth thee will I curse; and in thee shall all the families of the earth be blessed’ (Genesis 12:1–3). In that day Y·H·W·H made a covenant with Abram, saying: ‘Unto thy seed have I given this land, from the river of Egypt unto the great river, the river Euphrates; the Kenite, and the Kenizzite, and the Kadmonite, and the Hittite, and the Perizzite, and the Rephaim, and the Amorite, and the Canaanite, and the Girgashite, and the Jebusite’ (Genesis 15:18–21).

וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה אֶל–אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן–הַשָּׁמָֽיִם: וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם–יְהֹוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת–הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת–בִּנְךָ֥ אֶת–יְחִידֶֽךָ: כִּֽי–בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת–זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל–שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו: וְהִתְבָּרְכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי: (בראשית כב, טו–יח). הקב"ה מבטיח ליצחק אבינו, לקיים את השבועה אשר נתן לאברהם אביו בזכות שמירת מצוותיו ע"י אברהם, ומברך את יצחק אבינו אף הוא, ככתוב: וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל–תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי–לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת–כָּל–הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת–הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ: וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת–זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל–הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרְכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: עֵ֕קֶב אֲשֶׁר–שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי: (בראשית כו ב–ה). השי"ת נגלה ליעקב אבינו בחלום, ומברכו אף הוא, ככתוב: וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה: וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי–בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא: וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ: וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ: וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כָּל–מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ: וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר–תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל–הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם–עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר–דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ: (בראשית כח י–טו).

And the angel of Y·H·W·H called unto Abraham a second time out of heaven, and said: ‘By Myself have I sworn, saith Y·H·W·H, because thou hast done this thing, and hast not withheld thy son, thine only son, that in blessing I will bless thee, and in multiplying I will multiply thy seed as the stars of the heaven, and as the sand which is upon the seashore; and thy seed shall possess the gate of his enemies; and in thy seed shall all the nations of the earth be blessed; because thou hast hearkened to My voice’ (Genesis 22:15–18). The Holy One, Blessed be He, goes on to promise our patriarch Isaac that He will fulfill the oath that He made to his father by virtue of Abraham’s observance of His commandments, and blesses our patriarch Isaac himself; as it is written: And Y·H·W·H appeared unto him, and said: ‘Go not down unto Egypt; dwell in the land which I shall tell thee of. Sojourn in this land, and I will be with thee, and will bless thee; for unto thee, and unto thy seed, I will give all these lands, and I will establish the oath which I swore unto Abraham thy father; and I will multiply thy seed as the stars of heaven, and will give unto thy seed all these lands; and by thy seed shall all the nations of the earth bless themselves; because that Abraham hearkened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws’ (Genesis 26:2–5). The One Whose Name is Blessed appeared to our patriarch Jacob in a dream, and blessed him personally, as it is written: And Jacob went out from Beer-sheba, and went toward Haran. And he lighted upon the place, and tarried there all night, because the sun was set; and he took one of the stones of the place, and put it under his head, and lay down in that place to sleep. And he dreamed, and behold a ladder set up on the earth, and the top of it reached to heaven; and behold the angels of God ascending and descending on it. And, behold, Y·H·W·H stood beside him, and said: ‘I am Y·H·W·H, the God of Abraham thy father, and the God of Isaac. The land whereon thou liest, to thee will I give it, and to thy seed. And thy seed shall be as the dust of the earth, and thou shalt spread abroad to the west, and to the east, and to the north, and to the south. And in thee and in thy seed shall all the families of the earth be blessed. And, behold, I am with thee, and will keep thee whithersoever thou goest, and will bring thee back into this land; for I will not leave thee, until I have done that which I have spoken to thee of’ (Genesis 28:10–15).

עם ישראל, נועד לשמש דוגמא ומופת לכל האנושות. הקב"ה רצה שדבר מציאותו יוודע לכלל הברואים באמצעות עם ישראל, ככתוב: בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת בָּרְכ֣וּ אֱלֹהִ֑ים אֲ֝דֹנָ֗י מִמְּק֥וֹר יִשְׂרָאֵֽל: (תהלים סח, כז). את תורתו התמימה והקדושה נתן השי"ת לעמו ישראל. על ידי קיום מצוות התורה בידי עם ישראל, הקב"ה יפלה אותנו לטובה בזה שישמור אותנו מכל פורענות. דבר הזה בא לידי ביטוי לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל, מאז יציאת מצרים ועד ימינו אלה. הבטחת השי"ת לעולם היא, ככתוב: כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה נֹתֵ֥ן שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם חֻקֹּ֛ת יָרֵ֥חַ וְכוֹכָבִ֖ים לְא֣וֹר לָ֑יְלָה רֹגַ֤ע הַיָּם֙ וַיֶּהֱמ֣וּ גַלָּ֔יו יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ: אִם–יָמֻ֜שׁוּ הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנַ֖י נְאֻם–יְהֹוָ֑ה גַּם֩ זֶ֨רַע יִשְׂרָאֵ֜ל יִשְׁבְּת֗וּ מִהְי֥וֹת גּ֛וֹי לְפָנַ֖י כָּל–הַיָּמִֽים: (ירמיה לא, לד–לה).

The nation of Israel has the destiny of serving as a [living] proof and as a [role] model for all humanity. The Holy One, Blessed be He, willed that the concept of His existence would be known to all creation by means of the nation of Israel, as it is written: ‘Bless ye God in full assemblies, even the Lord, ye that are from the fountain of Israel’ (Psalms 68:27). The perfect and Holy Torah of the One Whose Name is Blessed was granted as a gift to His people, the Israelites. By means of practicing the commandments of the Torah (which are in the possession of the nation of Israel) the Holy One, Blessed be He, makes us different in a good way, including by keeping us protected from dangers. Such things find their manifestation over the length of Israelite history: from the Exodus from Egypt to our very day and time. This oath made by the One Whose Name is Blessed is timeless, as it is written: Thus saith Y·H·W·H, Who giveth the sun for a light by day, and the ordinances of the moon and of the stars for a light by night, who stirreth up the sea, that the waves thereof roar, Y·H·W·H of hosts is His name. If these ordinances depart from before Me, saith Y·H·W·H, then the seed of Israel also shall cease from being a nation before Me for ever (Jeremiah 31:34–35).

השליחות, אשר הטיל הקב"ה על עם ישראל, אינה שליחות אקטיבית. שליחות זו כלל אינה דומה ומובדלת מאוד משליחותם לכאורה של אנשי הנצרות והאיסלאם, אשר הפיצו את דתם ומשנתם בכוח הזרוע, לאורך פרקים בהיסטוריה. שליחות עם ישראל היא שליחות יחידה במינה, וזהו דבר השליחות: וּשְׁמַרְתֶּם֮ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל–הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם–חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי–ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל–קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר–ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: (דברים ד, ו–ח). וְעַתָּ֗ה אִם–שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת–בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל–הָ֣עַמִּ֔ים כִּי–לִ֖י כָּל–הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ–לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל–בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (שמות יט, ה–ו). וְהָיָ֗ה אִם–שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת–כָּל–מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל–גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל–הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (דברים כח, א–ב).

The mission which the Holy One, Blessed be He, charged the nation of Israel is not one of “missionary campaigns.” This mission is very distinct, and doesn’t at all resemble the so-called missions run by the clergy of Christianity or Islam who have propagated their religions and doctrines by armed forces over many long chapters of history. The mission of Israel is one of a kind, and this is its charge: Observe therefore and do them; for this is your wisdom and your understanding in the sight of the peoples, that, when they hear all these statutes, shall say: ‘Surely this great nation is a wise and understanding people.’ For what great nation is there, that hath God so nigh unto them, as Y·H·W·H our God is whensoever we call upon Him? And what great nation is there, that hath statutes and ordinances so righteous as all this law, which I set before you this day? (Deuteronomy 4:6–8). Now therefore, if ye will hearken unto My voice indeed, and keep My covenant, then ye shall be Mine own treasure from among all peoples; for all the earth is Mine; and ye shall be unto Me a kingdom of priests, and a holy nation. These are the words which thou shalt speak unto the children of Israel (Exodus 19:5–6). And it shall come to pass, if thou shalt hearken diligently unto the voice of Y·H·W·H thy God, to observe to do all His commandments which I command thee this day, that Y·H·W·H thy God will set thee on high above all the nations of the earth. And all these blessings shall come upon thee, and overtake thee, if thou shalt hearken unto the voice of Y·H·W·H thy God (Deuteronomy 28:1–2).

הקב"ה, הבטיח לעמו ישראל חיים וברכה בארץ ישראל, בתנאים שלא ידע אותם שום עם אחר עלי אדמות. זאת, אך אם ישמרו את דרך השי"ת ויעשו צדקה ומשפט. הביטו וראו, מהי דמותו של עם ישראל ומהי דמותה של ארץ ישראל, לו קיים עם ישראל את מצוות השי"ת:

The Holy One, Blessed be He, has promised His nation of Israel life and blessings in the land of Israel, with conditions that no other nation on Earth has known. That is, only if they would but keep the way of the One Whose Name is Blessed and act righteously and justly. Look and see for yourself how the nation and land of Israel are depicted, once they practice the commandments of the One Whose Name is Blessed:

שלום ובטחון. הדברים אליהם הכי מייחל ומשתוקק אדם כפרט, ועם ככלל, הם השלום והביטחון אשר הכרחיים לקיומו. הקב"ה הבטיח לעמו את השלום ואת הבטחון, ככתוב: וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן–הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא–תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם: וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת–אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: (ויקרא כו, ו–ח). יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֤ה אֶת–אֹיְבֶ֙יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ: (דברים כח, ז).

Peace and security. The things to which individuals and nations aspire most are the peace and safety needed for existence. The Holy One, Blessed be He, has promised His people peace and security, as it is written: And I will give peace in the land, and ye shall lie down, and none shall make you afraid; and I will cause evil beasts to cease out of the land, neither shall the sword go through your land. And ye shall chase your enemies, and they shall fall before you by the sword. And five of you shall chase a hundred, and a hundred of you shall chase ten thousand; and your enemies shall fall before you by the sword (Leviticus 26:6–8). Y·H·W·H will cause thine enemies that rise up against thee to be smitten before thee; they shall come out against thee one way, and shall flee before thee seven ways (Deuteronomy 28:7).

הברכה. בן–אנוש, העמל בשדה, בבית המלאכה או בכל משלוח–יד אחר, אינו רואה תמיד ברכה בעמלו. הקב"ה, הבטיח לעמו את הברכה, ככתוב: וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ: וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת–בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת–זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם: (ויקרא כו, ד–ה). יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת–הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (דברים כח, ח). יִפְתַּ֣ח יְהֹוָ֣ה ׀ לְ֠ךָ֠ אֶת–אוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת–הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר–אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל–מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֙יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה: (דברים כח, יב). אחד מיסודותיה הכלכליים של ארץ ישראל הוא החקלאות, חקלאות משגשגת, מביאה לשגשוג בכל ענפי המשק של המדינה. לחקלאות יש אויבים טבעיים: מזיקים, מחלות ונזקי טבע. הקב"ה הבטיח: וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת–לַחְמְךָ֖ וְאֶת–מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: (שמות כג, כה). וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם–שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל–חֻקָּ֑יו כָּֽל–הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר–שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא–אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ: (שמות טו, כו). הברכה תתבטא גם בכך שלא יהיו אביונים בקרב הארץ, ככתוב: אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה–בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי–בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן–לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ: רַ֚ק אִם–שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת–כָּל–הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: כִּֽי–יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר–לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: (דברים טו, ד–ו). הברכה באה באמצעות השגחה אלוהית. השי"ת, דורש את הארץ ומשנה את סדרי הטבע, ככתוב: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל–אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר: אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ–זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ: אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל–בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא–תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת: (דברים ח, ז–ט). כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא–שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת–זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק: וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה–מָּֽיִם: אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר–יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה: (דברים יא, י–יב).

Blessings. The [individual] field laborer, factory worker, or a person in any other trade doesn’t always see a blessing come from all his hard work. The Holy One, Blessed be He, has promised blessings to His nation, as it is written: Then I will give your rains in their season, and the land shall yield her produce, and the trees of the field shall yield their fruit. And your threshing shall reach unto the vintage, and the vintage shall reach unto the sowing time; and ye shall eat your bread until ye have enough, and dwell in your land safely (Leviticus 26:4–5). Y·H·W·H will command the blessing with thee in thy barns, and in all that thou puttest thy hand unto; and He will bless thee in the land which Y·H·W·H thy God giveth thee (Deuteronomy 28:8). Y·H·W·H will open unto thee His good treasure the heaven to give the rain of thy land in its season, and to bless all the work of thy hand; and thou shalt lend unto many nations, but thou shalt not borrow (Deuteronomy 28:12). One of the economic foundations of the land of Israel is agriculture, and agricultural prosperity leads all branches of the state’s domestic economy to thrive. Yet, there are natural enemies of agriculture: infections, diseases, and natural disasters. The Holy One, Blessed be He, has promised: And ye shall serve Y·H·W·H your God, and He will bless thy bread, and thy water; and I will take sickness away from the midst of thee (Exodus 23:25). And He said: ‘If thou wilt diligently hearken to the voice of Y·H·W·H thy God, and wilt do that which is right in His eyes, and wilt give ear to His commandments, and keep all His statutes, I will put none of the diseases upon thee, which I have put upon the Egyptians; for I am Y·H·W·H that healeth thee’ (Exodus 15:26). The blessing will also manifest itself in the absence of poor in the land, as it is written: Howbeit there shall be no needy among you: for Y·H·W·H will surely bless thee in the land which Y·H·W·H thy God giveth thee for an inheritance to possess it – if only thou diligently hearken unto the voice of Y·H·W·H thy God, to observe to do all this commandment which I command thee this day. For Y·H·W·H thy God will bless thee, as He promised thee; and thou shalt lend unto many nations, but thou shalt not borrow; and thou shalt rule over many nations, but they shall not rule over thee (Deuteronomy 15:4–6). Blessings come about by means of Divine Providence. The One Whose Name is Blessed [not only] looks after the land, but also changes the natural order, as it is written: For Y·H·W·H thy God bringeth thee into a good land, a land of brooks of water, of fountains and depths, springing forth in valleys and hills; a land of wheat and barley, and vines and fig-trees and pomegranates; a land of olive-trees and honey; a land wherein thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack any thing in it; a land whose stones are iron, and out of whose hills thou mayest dig brass (Deuteronomy 8:7–9). For the land, whither thou goest in to possess it, is not as the land of Egypt, from whence ye came out, where thou didst sow thy seed, and didst water it with thy foot, as a garden of herbs; but the land, whither ye go over to possess it, is a land of hills and valleys, and drinketh water as the rain of heaven cometh down; a land which Y·H·W·H thy God careth for; the eyes of Y·H·W·H thy God are always upon it, from the beginning of the year even unto the end of the year (Deuteronomy 11:10–12).

שנת–השמיטה, אף היא מפלאי הברכה. כשם שניתנה השבת לבני–ישראל, גם לאדמה יש שבת, ככתוב: וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל–מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל–בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל–הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָֽה: שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת–תְּבוּאָתָֽהּ: וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת–עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ: וְ֠֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ: וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל–תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל: (ויקרא כה, א–ז). וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה–נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת–תְּבוּאָתֵֽנוּ: וְצִוִּ֤יתִי אֶת–בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת–הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים: וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן–הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד–בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן: (ויקרא כה, כ–כב).

The Sabbatical year is one of many miraculous blessings. Just as the Sabbath was given to the Israelites, so the land was also given a Sabbath, as it is written: And Y·H·W·H spoke unto Moses in Mount Sinai, saying: Speak unto the children of Israel, and say unto them: When ye come into the land which I give you, then shall the land keep a sabbath unto Y·H·W·H. Six years thou shalt sow thy field, and six years thou shalt prune thy vineyard, and gather in the produce thereof. But in the seventh year shall be a sabbath of solemn rest for the land, a sabbath unto Y·H·W·H; thou shalt neither sow thy field, nor prune thy vineyard. That which groweth of itself of thy harvest thou shalt not reap, and the grapes of thy undressed vine thou shalt not gather; it shall be a year of solemn rest for the land. And the sabbath-produce of the land shall be for food for you: for thee, and for thy servant and for thy maid, and for thy hired servant and for the settler by thy side that sojourn with thee; and for thy cattle, and for the beasts that are in thy land, shall all the increase thereof be for food (Leviticus 25:1–7). And if ye shall say: ‘What shall we eat the seventh year? behold, we may not sow, nor gather in our increase’; then I will command My blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth produce for the three years. And ye shall sow the eighth year, and eat of the produce, the old store; until the ninth year, until her produce come in, ye shall eat the old store (Leviticus 25:20–22).

החיים. הברכה, אינה רק שפע כלכלי אלא הרבה יותר הברכה – היא החיים עצמם, ככתוב: לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת–מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא: (שמות כג, כו). (מְשַׁכֵּלָ֥ה – אישה אשר מת עליה בנה או בתה בחייה, אֶת–מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא – לא ימות איש בגיל צעיר). תורתנו הקדושה, מציירת לנו תמונה אידיאלית של ארץ פלאות, אשר נדמה כי איננה מן העולם הזה. ארץ שנדמית בעינינו לחלום, כמעט גן עדן עלי אדמות, אלא שחלום זה הוא בר מימוש ובידינו הדבר. ארץ אשר החיים בה עולים על כל דמיון, ואף על פי כן זוהי אמת לאמיתה, כהבטחת השי"ת: ארץ ללא מלחמות, ארץ של שלום ובטחון, ארץ ללא שכול, ארץ ללא עוני ואביונות, ארץ ללא תאונות ומחלות, ארץ אשר איתני–הטבע אינם שולטים בה, אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ (דברים ה, ג) – כמתואר בכל הציטוטים דלעיל. דוד המלך, נעים זמירות ישראל, רואה בעיני רוחו את כל הטוב הנ"ל, עומד, משתאה ומשורר, ככתוב: אֲשֶׁ֤ר בָּנֵ֨ינוּ ׀ כִּנְטִעִים֮ מְגֻדָּלִ֑ים בִּֽנְעוּרֵ֫יהֶ֥ם בְּנוֹתֵ֥ינוּ כְזָוִיֹּ֑ת מְ֝חֻטָּב֗וֹת תַּבְנִ֥ית הֵיכָֽל: מְזָוֵ֣ינוּ מְלֵאִים֮ מְפִיקִ֥ים מִזַּ֗ן אֶ֫ל זַ֥ן צֹאונֵ֣נוּ מַ֭אֲלִיפוֹת מְרֻבָּב֗וֹת בְּחוּצוֹתֵֽינוּ: אַלּוּפֵ֗ינוּ מְֽסֻבָּ֫לִ֥ים אֵֽין–פֶּ֭רֶץ וְאֵ֣ין יוֹצֵ֑את וְאֵ֥ין צְ֝וָחָ֗ה בִּרְחֹבֹתֵֽינוּ: אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֱׁיְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו: (תהלים קמד, יב–טו).

Life. Blessings aren’t only about a thriving economy; blessings are much more about life itself, as it is written: None shall be bereft, nor be barren, in thy land; the number of thy days I will fulfill (Exodus 23:26). (Bereft refers to a woman whose son or daughter has died in her lifetime. The number of thy days I will fulfill means that a person will not die at a young age). Our Holy Torah paints for us the idyllic picture of a wonderland, which apparently is not of this world. It’s a land that seems to be from a dream, a sort of paradise on Earth, and yet, this vision is very practical, even attainable! A land where life itself defies the imagination, even while being very much a real place, is just what the One Whose Name is Blessed has promised: a land without wars, a land of peace and safety, a land without bereavement, a land without homelessness and poverty, a land without misfortunes and diseases, a land which isn’t at the mercy of the forces of nature, is the land flowing with milk and honey (Deuteronomy 6:3), which has already been described in all the other quotes above. King David, the sweet singer of Israel (2 Samuel 23:1), could see through his spiritual eye all the good things mentioned here, and stand, taking pause to sing what has been written: We whose sons are as plants grown up in their youth; whose daughters are as corner-pillars carved after the fashion of a palace; Whose garners are full, affording all manner of store; whose sheep increase by thousands and ten thousands in our fields; Whose oxen are well laden; with no breach, and no going forth, and no outcry in our broad places; Happy is the people that is in such a case. Yea, happy is the people whose God is Y·H·W·H (Psalms 144:12–15).

השליחות של עם ישראל, היא לכל העמים בכל העולם, ככתוב: טוֹב–יְהֹוָ֥ה לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל–כָּל–מַעֲשָֽׂיו: (תהלים קמה, ט), כלומר השי"ת, טוב ורחום כלפי כל ברואיו. הקב"ה אינו חפץ במות האדם, רשע ככל שיהיה. אלא רצון השי"ת, בכך שישוב הרשע מדרכו הרעה למען יחיה, ככתוב: וְהָרָשָׁ֗ע כִּ֤י יָשׁוּב֙ מִכָּל–חַטֹּאתָו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְשָׁמַר֙ אֶת–כָּל–חֻקוֹתַ֔י וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה חָיֹ֥ה יִֽחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת: כָּל–פְּשָׁעָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ל֑וֹ בְּצִדְקָת֥וֹ אֲשֶׁר–עָשָׂ֖ה יִֽחְיֶֽה: הֶחָפֹ֤ץ אֶחְפֹּץ֙ מ֣וֹת רָשָׁ֔ע נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הֲל֛וֹא בְּשׁוּב֥וֹ מִדְּרָכָ֖יו וְחָיָֽה: (יחזקאל יח, כא–כג).

The mission of the nation of Israel is to every nation in the world, as it is written: The Y·H·W·H is good to all; and His tender mercies are over all His works (Psalms 145:9). That is to say, the One Whose Name is Blessed is both good and merciful to all of His creations. The Holy One, Blessed be He, does not delight in the death of a human, as wicked as he may be. Rather, the desire of the One Whose Name is Blessed is that he should turn from his evil ways so that he may live, as it is written: But if the wicked turn from all his sins that he hath committed, and keep all My statutes, and do that which is lawful and right, he shall surely live, he shall not die. None of his transgressions that he hath committed shall be remembered against him; for his righteousness that he hath done he shall live. Have I any pleasure at all that the wicked should die? saith Y·H·W·H God; and rather that he should not return from his ways, and live (Ezekiel 18:21–23)?

והיה כאשר יקיים עם ישראל את שליחותו, וידבק במצוות הקב"ה, השי"ת יקיים מאמרו הכתוב: וְהָיָ֗ה אִם–שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת–כָּל–מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל–גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל–הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (דברים כח, א–ב). אז בוא יבואו כל אומות העולם, עומדים ומשתאים על כל הטוב, השפע, הברכה ורוב השלום, שהשי"ת מרעיף על עמו ישראל, והיינו אכן לְא֥וֹר גּוֹיִֽם (ישעיהו מב, ו), ואכן, מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר השי"ת מִירוּשָׁלִָֽם (ישעיהו ב, ג).

It will happen, when the nation of Israel fulfills its mission by clinging to the commandments of the Holy One, Blessed be He, that the One Whose Name is Blessed will fulfill His proclamation, as it is written: And it shall come to pass, if thou shalt hearken diligently unto the voice of Y·H·W·H thy God, to observe to do all His commandments which I command thee this day, that Y·H·W·H thy God will set thee on high above all the nations of the earth. And all these blessings shall come upon thee, and overtake thee, if thou shalt hearken unto the voice of Y·H·W·H thy God (Deuteronomy 28:1–2). At that time, the nationalities of the world will really come, standing to take in all the goodness, prosperity, blessing, and abundance of peace that the One Whose Name is Blessed will shower upon His people Israel, and we will indeed become a Light to the Nations (Isaiah 42:6), where the Torah truly will come from Zion, and the word of the One Whose Name is Blessed from Jerusalem (Isaiah 2:3).

עם ישראל לא הקפיד לשמור ולקיים את מצוות התורה. לכן, במקום שיבואו כל העמים לירושלים, ללמוד את דרכי הקב"ה, את חוקיו ומשפטיו, הקב"ה גזר שעם ישראל הוא אשר יצא לגלות, בכל העמים והארצות, ככתוב: וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה: אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת–שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הָשַּׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת–שַׁבְּתֹתֶֽיהָ: כָּל–יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא–שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ: וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת–חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף: וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ–בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי–חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא–תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם: וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם: וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֹנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ: וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת–עֲוֹנָם֙ וְאֶת–עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ–בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר–הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי: אַף–אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ–אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת–עֲוֹנָֽם: וְזָכַרְתִּ֖י אֶת–בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת–בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת–בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר: וְהָאָ֩רֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת–שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת–עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת–חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם: וְאַף–גַּם–זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא–מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא–גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם: וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי–אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהֹוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד–מֹשֶֽׁה: (ויקרא כו, לג–מו). כמה צער וכאב ייחסכו מהאדם, אם אך ישכיל ויכין את לבבו להבין את מצוות הקב"ה. משה רע"ה, ראשון הנביאים, אמר לעם ישראל במדבר, טרם מותו: וְלֹא–נָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (דברים כט, ג). אצל אחינו בעלי הקבלה, קיימת אמרה נפוצה: הכל בידי שמים מלבד יראת שמים, כלומר, יראת הקב"ה תלויה אך ורק באדם עצמו. אמת ונכון הדבר, אולם לא כל האמת. יראת השי"ת, באה רק בעקבות הענווה, שהינה היסוד החיובי העיקרי בטבע האדם. הענווה היא אשר מעניקה לבעליה את כל אשר הוא חפץ, שלום, עושר, חיים (ובריאות) וכבוד. עקב ענווה, הקב"ה נותן לבעליה לב לדעת, עיניים לראות ואזניים לשמוע, והענווה היא אשר מביאה ליראת–השם, ככתוב: עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְהֹוָ֑ה עֹ֖שֶׁר וְכָב֣וֹד וְחַיִּֽים: (משלי כב, ד). וַעֲנָוִ֥ים יִֽירְשׁוּ–אָ֑רֶץ וְ֝הִֽתְעַנְּג֗וּ עַל–רֹ֥ב שָׁלֽוֹם: (תהלים לז, יא). משה רע"ה, הינו העניו באדם מאז ומעולם, ככתוב: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל–פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: (במדבר יב, ג).

The nation of Israel has not been diligent about observing and practicing the Torah’s commandments. Therefore, instead of all the nations coming to Jerusalem to learn the ways of the Holy One, Blessed be He, and his statutes and judgments, the Holy One, Blessed be He, has decreed that the nation of Israel is the one who will go out into exile among all nationalities and lands, as it is written: And you will I scatter among the nations, and I will draw out the sword after you; and your land shall be a desolation, and your cities shall be a waste. Then shall the land be paid her sabbaths, as long as it lieth desolate, and ye are in your enemies’ land; even then shall the land rest, and repay her sabbaths. As long as it lieth desolate it shall have rest; even the rest which it had not in your sabbaths, when ye dwelt upon it. And as for them that are left of you, I will send a faintness into their heart in the lands of their enemies; and the sound of a driven leaf shall chase them; and they shall flee, as one fleeth from the sword; and they shall fall when none pursueth. And they shall stumble one upon another, as it were before the sword, when none pursueth; and ye shall have no power to stand before your enemies. And ye shall perish among the nations, and the land of your enemies shall eat you up. And they that are left of you shall pine away in their iniquity in your enemies’ lands; and also in the iniquities of their fathers shall they pine away with them. And they shall confess their iniquity, and the iniquity of their fathers, in their treachery which they committed against Me, and also that they have walked contrary unto Me. I also will walk contrary unto them, and bring them into the land of their enemies; if then perchance their uncircumcised heart be humbled, and they then be paid the punishment of their iniquity; then will I remember My covenant with Jacob, and also My covenant with Isaac, and also My covenant with Abraham will I remember; and I will remember the land. For the land shall lie forsaken without them, and shall be paid her sabbaths, while she lieth desolate without them; and they shall be paid the punishment of their iniquity; because, even because they rejected Mine ordinances, and their soul abhorred My statutes. And yet for all that, when they are in the land of their enemies, I will not reject them, neither will I abhor them, to destroy them utterly, and to break My covenant with them; for I am Y·H·W·H their God. But I will for their sakes remember the covenant of their ancestors, whom I brought forth out of the land of Egypt in the sight of the nations, that I might be their God: I am Y·H·W·H. These are the statutes and ordinances and laws, which Y·H·W·H made between Him and the children of Israel in Mount Sinai by the hand of Moses (Leviticus 26:33–46). How much pain and suffering humanity would be spared if it would just become rational enough to focus its heart on understanding the commandments of the Holy One, Blessed be He. Our Rabbi Moses, the chief among prophets, said the following to the nation of Israel while in the Desert, before his death: But Y·H·W·H hath not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear, unto this day (Deuteronomy 29:3). There’s a popular saying among our rabbinic brothers: “Everything is in Heaven’s hands, except the fear of Heaven”; that is, the fear of the Holy One, Blessed be He, exclusively depends on a person himself. This statement is true and correct, but not entirely true. Revering the Holy One, Blessed be He, only comes about after humility, which is the most essential positive foundation in human nature. Humility is that which rewards its possessors with everything desired: peace, wealth, life, health, and honor. After acquiring humility, the Holy One, Blessed be He, gives its possessors an understanding heart, eyes to see, and ears to hear. It is humility that leads [ultimately] to the fear of God, as it is written: The reward of humility is the fear of Y·H·W·H, even riches, and honour, and life (Proverbs 22:4). But the humble shall inherit the land, and delight themselves in the abundance of peace (Psalms 37:11). Our Rabbi Moses was actually the most humble man in the world, as it is written: Now the man Moses was very meek, above all the men that were upon the face of the earth (Numbers 12:3).

הקב"ה יקיים במהרה, בימינו ובימי כל עמו בית ישראל את דברו הטוב, אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים, ככתוב: הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם–יְהֹוָ֑ה וְכָרַתִּ֗י אֶת–בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת–בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה: לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת–אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר–הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת–בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם–יְהֹוָֽה: כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת–בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה נָתַ֤תִּי אֶת–תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל–לִבָּ֖ם אֶכְתְּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ–לִ֥י לְעָֽם: וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת–רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת–אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת–יְהֹוָ֑ה כִּֽי–כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְּטַנָּ֤ם וְעַד–גְּדוֹלָם֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר–עֽוֹד: (ירמיה לא, ל–לג). כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם–יְהֹוָ֔ה וְ֠שַׁבְתִּ֠י אֶת–שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל–הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר–נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ: (ירמיה ל, ג). נָתַתִּ֤י לָהֶם֙ לֵ֣ב אֶחָ֔ד וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשָׂרָ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָהֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: לְמַ֙עַן֙ בְּחֻקֹּתַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְאֶת–מִשְׁפָּטַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֣וּ אֹתָ֑ם וְהָיוּ–לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (יחזקאל יא, יט–כ). וְאֶת–רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר–בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם: וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (יחזקאל לו, כז–כח).

May the Holy One, Blessed be He, quickly fulfill (in our days, and in the days of all of His people Israel) His good message, which He delivered by the hands of His servants, the prophets, as it is written: Behold, the days come, saith Y·H·W·H, that I will make a new covenant with the house of Israel, and with the house of Judah; not according to the covenant that I made with their fathers in the day that I took them by the hand to bring them out of the land of Egypt; forasmuch as they broke My covenant, although I was a lord over them, saith Y·H·W·H. But this is the covenant that I will make with the house of Israel after those days, saith Y·H·W·H, I will put My law in their inward parts, and in their heart will I write it; and I will be their God, and they shall be My people (Jeremiah 31:30–33). For, lo, the days come, saith Y·H·W·H, that I will turn the captivity of My people Israel and Judah, saith Y·H·W·H; and I will cause them to return to the land that I gave to their fathers, and they shall possess it (Jeremiah 30:3). And I will give them one heart, and I will put a new spirit within you; and I will remove the stony heart out of their flesh, and will give them a heart of flesh; that they may walk in My statutes, and keep Mine ordinances, and do them; and they shall be My people, and I will be their God (Ezekiel 11:19–20). And I will put My spirit within you, and cause you to walk in My statutes, and ye shall keep Mine ordinances, and do them. And ye shall dwell in the land that I gave to your fathers; and ye shall be My people, and I will be your God (Ezekiel 36:27–28).

בָּר֖וּךְ ה' לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: (תהלים פט, נג)

Y·H·W·H is forever blessed! Amen and Amen (Psalms 89:53).

לזכר אבינו מורנו רבנו ועטרת ראשנו

מהר יקדמונו רחמיך
שבע ביום הללנוך
האר עינינו בתורתך

שברנו לישועתך אלהינו
בכל לבנו דרשנוך
תהי ידך לעזרנו
אמת חפצת בטחות
ידענו ה' כי צדק משפטיך

ח' בכסלו תשס"ה

ת.נ.צ.ב.ה.